מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בקזבלנקה בשנה 1932. תחילה למדתי בבית ספר צרפתי. לאחר מכן, כמו כל היהודים שגורשו מבתי ספר צרפתיים, הוריי העבירו אותי לאחר מבתי הספר של אליאנס, כל ישראל חברים-ארגון יהודי בין-לאומי,

כתוצאה מכך הפסדתי שנת לימודים שלמה. עם נחיתת בעלות הברית בנובמבר 1942 עברנו למרקש לדודה אסתר, אחותה של אבי. בשנים קשות 1940 – 1943 למדתי בין השיעורים הכלליים גם בחדר. אחרי שנת 1942 עם כניסתו של הצבא האמריקאי, יהודים הרגישו יותר בטוח ויותר נוח במרוקו, הפעילות הציונית התחדשה. הייתי נער בן 14 סיימתי את בית הספר היסודי וקיבלתי את תעודת הסיום.

ב-1948 נער כבן 15 הסתרתי מההורים שלי את תכניתי לעלות ארצה. בחשאי וללא פחד, הגעתי עם כמה נערים יהודים לעיר אוג'דה. משם צעדנו 40 קילומטר לכפר אלג'יראי מרניה, וממנו ברכבת לאוראן. שם עברנו לטיפולם של נציגי הסוכנות היהודית. עברנו לעיר הבירה אלג'יר, משם הגענו למחנה ארנס ליד מרסיי שבצרפת. המסע ארצה יצא מנמל מרסיי באניית דייגים הישר לנמל חיפה. ההפלגה לקחה 20 ימים, ימי ההפלגה על היו מטלטלים, שבסופם הגענו מלוכלכים ומוכי כינים לישראל.

בהזדמנות זו זייפתי את גילי בשנתיים, והצהרתי שאני בן 18, הכול כדי לשרת בצבא. הגענו למחנה בית ליד, שם התהלכתי עם נעלי בד שלי חודש עד שקבילתי נעליים צבאיות גבוהות. השירות בצבא באותה תקופה הי רק שנה. הטירונות נמשכה שלושה שבועות. עיקר התפקיד בצבא שלי היה לשמור על גבול סוריה – לבנון. ורוב השירות היה ברמת הגולן. במקביל לשירות הצבאי גם עבדתי בקטיף תפוזים. יצוא תפוזים היה עיקר הייצוא באותה תקופה. עסקתי גם בעבודה המפרכת של סלילת כבישים.

אחרי סיום בצה"ל עבדתי כשיפוצניק. כשהוריי עלו ארצה, אמי נבהלה: "איך בני הפך לסייד"? והיא הכריחה אותי לחזור לבית הדפוס המשפחתי בצרפת, אבל אבא העדיף שאעבוד בבית דפוס אחר על מנת לצבור קודם ניסיון ואכיר את העבודה בבית דפוס. חזרתי לקזבלנקה, התחלתי לעבוד בבית דפוס ולהתנדב בתנועת נוער הפועלת למען ישראל. קיבלתי שם תפקיד מדריך הודות ידע בעברית והיכרותי עם הארץ. לאחר זמן מועט חזרתי לארץ כמדריך בקמבוס מחנה צבאי ישן עם עולים מאפריקה הצפונית.

ב-1952 הורי שוב ביקשו ממני לחזור לבית דפוס קטן לקזבלנקה, גודלו היה 48 מ"ר. אחי ז'וז'ו ואני קנינו שתי מכונות אוטומטיות, כאשר אבי היה בחופשה בישראל. היה לו קשה לקבל התחדשות ואוטומציה בדפוס שלו, אך הוא קיבל את השינוי ללא ברירה. היה צריך ללמוד להתנהל עם אשראי וקנייה עם צ'קים לאורך זמן, שגם מזה פחד אבי אך בזכותי ובזכות אחי ז'וז'ו התמודדנו עם זה, ואפילו קנינו להורי דירה קטנה בקריית אונו בת 2 חדרים וחנות.

בהיותי בן 20 חזרתי שוב לישראל כמדריך. לנבי העלייה, בקמבוס, שם היו נשפים מקומיים הכרתי את רעיית נינט בן סימון עובדת בנק צרפתי.

בשנת 1956 ז'ז'ו ואני הקמנו בית דפוס "אידיאל" בישראל ברחוב לילינבלום 15 בתל אביב. זו'ז'ו לא הצליח בבית דפוס, עזב לז'נבה ופתח שם בית דפוס, אחיי אלי ושמעון המשיכו לעבוד בבית דפוס בישראל. אני המשכתי לעבוד בקזבלנקה, הרחבתי את בית דפוס, קניתי מכונות חדשות, רקמתי עסקים ושותפויות חדשות.

ביוני 1967 הצטרף כרביעי לעסק שלנו – אדם עשיר שחיפש במה להשקיע. העסק שלנו הפך לראשון בצפון אפריקה. מהרווחים קניתי וילה ליד חוף רחצה מנסמן ליד פדהלה. בשנת 1971 מכרתי את העסק כי העובדים הסתכלו בי בעין מוזרה שאני ציוני. נסעתי לז'נבה, הצטרפתי לאחי ז'וז'ו לבית דפוס קטן שלו. באירופה איבדתי תוך שנתיים את ההון שלי בגלל חוסר הצלחה, בכיתי מתסכול. החלטתי להיפרד מז'וז'ו, עליתי לארץ להרצליה פיתוח. בשנה 1977 עליתי לישראל, אחרי שאישתי וילדי עלו שנה קודם. אחרי חצי שנה שהותי בישראל ועבודתי עם אחי שמעון, פתחנו עסק – שלושה אחים "רונאימר" – "נירופלקס": אני, אלי, שמעון. המפעל הדפיס עטיפות במבה, פסק זמן, שוקולד, הבאנו נייר ל"ידיעות אחרונות". הצטרפתי ל"פנתרים השחורים", נאבקתי למען זכויותינו, נפגשתי עם גולדה מאיר, משה דיין, יצחק רבין, שמעון פרס.

הקשר עם בי"ס בן צבי קריית גת

גיסתי פולט – אחותה של אשתי נינט נהרגה בתאונת דרכים בשנת 2005, היא הייתה מנהלת של בית ספר יסודי בקריית גת שכלל 100 תלמידים רובם יוצאי מרוקו. שמעתי קולות של אבי ואמי – חלוצי הארץ, הרגשתי שאני רוצה לתרום ולהרים את בית הספר, למנוע את סגירתו, ולכן במלאות 30 יום ממותה של פולט נערכה אזכרה בבית הספר, וראיתי שבית הספר מוזנח, והחלטתי לשתף את גיסי – מיכה, וביחד רשמנו רשימת מטלות שיש לבצע לשיפוץ בית הספר. מאז  "בית ספר בין צבי" לאומנויות בקריית גת ממשיך לפרוח ומונה כיום כ-300 תלמידים.

בחודש נובמבר הוזמנתי לביה"ס בן צבי למפגש מיוחד וחגיגי של הקשר הרב דורי. למפגש הוזמנו תלמידי קידום נוער קריית גת ונציגים של מועצת תלמידים מבי"ס בן צבי. כמו כן הוזמנו ראש העיר ונציגים ממחלקת החינוך. נשאו דברים ראש העיר, מנהלת ביה"ס ומדריכת הקשר הרב דורי. במפגש הייתה לי הזדמנות לספר לבני הנוער את הסיפור שלי מילד ונער צעיר נמרץ וציוני ועד היום.

הזוית האישית

המפגש בבי"ס בן צבי היה מרגש מאוד. נסגר מעגל אחרי יותר מ- 15 שנים. נהניתי לשתף את התלמידים בסיפור חיי ולהעביר מסר שעם אמונה, עקשנות ונחישות, ההצלחה אפשרית.