מאגר סיפורי מורשת

הסיפור נכתב במסגרת פרויקט חונכות פר"ח בגליל תחתון. הפרויקט בשיתוף פר"ח, מפעל הפיס, מרכז צעירים ואגף החינוך של מועצה אזורית הגליל התחתון.

שמי יהושע גפני נולדתי ב1947 במחנה העקורים בגרמניה. עלינו ארצה ב1948 לארץ.

החיים בתקופה זו היו מאוד קשיים וצנועים, לכן התקופה נקראה – תקופת הצנע. הבעיות המיוחדות שהיו לנו בתקופה זו הן בעיקר בעיות של חוסר במזון שנרכש על פי תלושים של מזון. אם לא היו תלושים לא ניתן היה לקבל מזון בסיסי.

העלייה לארץ ישראל נוצר מכך שההורים שלי שרדו את השואה ושניהם איבדו את בני הזוג וילדיהם ונפגשו אחרי המלחמה (1945) במחנה העקורים בגרמניה שם הכירו ויתחתנו ושם אני נולדתי (1947). בשנת 1948 הם עלו ממחנה העקורים דרך צרפת לארץ ישראל. היו שנה וחצי במעברה בפרדס חנה ומיד עם כיבוש רמלה (מבצע דני) העבירו אותם לבית ערבי בנוי מאבן עם המון המון שכנים מסביב שיש בו מטבח משותף ושירותים.

רוב העולים לא ידעו לדבר עברית ובאותו בניין היו רומנים שדברו רומנית, הורי באו מפולניה שדברו אידיש, בולגרים שדברו בולגרית, מרוקאים דברו רק ערבית וצרפתית. לא היתה אפשרות לתקשר אחד אם השני ולכן הביאו חיילות מורות שהביאו להן ספר בשם 1000 מילים וככה לימדו אותנו לדבר עברית. הדמויות שבתמונה זה אמא שלי ואני. אני מאוד דומה לאמא שלי. מה שאפשר ללמוד מהלבוש בתמונה שזה לבוש פשוט שעבר מדוד לדור בתוך המשפחה, מהסוודר ועד הנעליים. בחרתי בתמונה זו כי התמונה מתארת לי את התקופה הקשה בה חיינו. לא היה חשמל ובשביל שיהיה אור היינו מדליקים מנורת עששית בנפט ופתיל.

התמונה צולמה ברמלה בבית ערבי מיד לאחר כיבוש העיר במלחמת השחרור. מהרקע של התמונה אפשר ללמוד שאין חשמל (מאחורה יש את העששית נפט על הקיר) 

בתקופת בר vמצווה לא באמת חגגו לנו' רק עשינו תמונה בשביל שהדודים שגרו בחו"ל ישלחו לנו כסף. כל הלבוש באמת היה שלנו.

תמונה מבר המצווה

החלום שלי:

בתקופת הילדות ועד גיל הצבא בערך, החלום שלי היה להיות עשיר בגלל התקופה בה חיינו. החלום הזה כמעט התגשם, כאשר הכרתי מישהי מאוד עשירה שכמעט והתחתנתי איתה, אך לבסוף לא התחתנו כי הייתי מאוד צעיר, ורציתי לחוות עוד הרבה דברים, לכן נפרדנו והחלום לבסוף לא התגשם. החלום החשוב יותר שכן התגשם היה להקים משפחה גדולה ומאושרת, הוא התגשם כשהכרתי את תמי אשתי וכיום יש לנו משפחה גדולה ומאושרת עם שישה ילדים.

יהושוע גפני הוא כיום גמלאי של משרד החינוך, ומתנדב ברשות הטבע והגנים. בכל בוקר הוא רץ, אוהב לנסוע באופניים ונוהג גם לשחות.

סיפורו של חפץ

סרוויס מפורצלן: ארץ יצור: פולין שנת 1940.

את החפץ הביאו הוריי מפולין והורישו לי אותו ועד היום הוא נמצא אצלי. החפץ הגיע אליהם מהמזוודה של העולים שהגיעו לארץ ישראל ב-1948. לכל מי שהיה את החפץ הזה ,ידעו כי המעמד הכלכלי של המשפחה טוב. החפץ מעוצב בסגנון לואי ה-26. הכלים אשר היו בארמון מלכי צרפת (העתק). לא היה שימוש בחפץ כי הוא היה אך ורק לתצוגה בוויטרינה. חפץ זה היה בין הדברים הכי חשובים להם. הם הגיעו לארץ רק עם החפץ וכמה תמונות. הם כל כך שמרו עליו שלא הוציאו אותו מהוויטרינה. הסרוויס הזה הזכיר להם את הבית שלהם בגולה בפולין, ובהווה הוא בין המזכרות היחידות שנשארו מהוריי. לכן כיום החפץ הזה לא בשימוש הוא רק בוויטרינה כמו פעם. אך מדי פעם שנכדי מגיעים תמי אשתי מוציאה להם אותו למשחקים.

סרוויס מפורצלן: ארץ יצור: פולין שנת 1940.

הזווית האישית

בת אל: התהליך שלי ושל יהושוע בפרויקט היה מאוד כיפי וזורם, וגם מאוד מלמד על החיים. שמחתי באמת כשקיבלתי אותו בתור הוותיק שלי, כי הוא באמת עזר לי ונתן לי הרגשה טובה, והוא היה ממש סבלני אליי בכל התהליך הזה. את יהושוע אני מכירה מאז שהייתי ממש קטנה. לא באמת הכרתי אותו אישית ולעומק, והמפגשים האלה באמת גרמו לי להכיר את הבנאדם ואת כל החיים שהוא עבר. הוא באמת השראה בשבילי.