מאגר סיפורי מורשת

שמי עזרא בקר, נולדתי בהודו בעיר מומביי בשנת 1943.

הילדות במומביי הייתה נהדרת, לא חוויתי אנטישמיות וכולם הסתדרו אחד עם השני (מוסלמים, נוצרים ויהודים), למעט הרגעים שהיו מלחמות אז שוטרים שמרו שם שלא יהיה בלגן.

כמעט אין לי זכרונות  מהודו, הייתי מאד צעיר כשעליתי לארץ. אני זוכר שגם בהודו וגם בארץ הייתי נער עצמאי מאד.

אני זוכר במומביי את בתי כנסת אשר נהגנו ללכת אליהם בחגים.

במומביי למדתי בבית ספר יסודי ובגיל אחת עשרה, בשנת 1957, עליתי מטעם עליית הנוער לישראל ונשלחתי ללמוד ברמת הדסה. הייתי שם שלושה וחצי חודשים.

משם שלחו אותי לקיבוץ נאות מרדכי. בשנה הראשונה רק למדנו ואחרי כן התחלנו ללמוד וגם לעבוד בקיבוץ. אותי שיבצו לעבוד במטע התפוחים והאגסים. כל אחד שובץ למקום עבודה אחר.

בקיבוץ שיחקתי בנבחרת הנערים כדורגל  מול כל מיני קבוצות בארץ, היינו עשרים נערים שהתאמנו ושיחקנו מול קבוצות נערים מקיכוצים אחרים. אני הייתי בלם. אחרי הרבה ניצחונות והפסדים הגענו למקום השני.

בשנת 1958 עלו הוריי עלו לישראל. ואני המשכתי לשהות בקיבוץ עוד חמש  שנים, עד כיתה י, ואז עזבתי את הקיבוץ והצטרפתי להורים שגרו בחצור הגלילית. בקיבוץ מאוד רצו שאשאר ואתגייס לנח"ל אך לא רציתי והעדפתי  ולהיות עם ההורים שלי ולעזור להם.

שירות צבאי

לא התגייסתי לנח"ל מוצנח כפי שהיה נהוג בקיבוץ  אלא לשריון, לטנקים. עברנו המון אימונים, לא כל כך פשוטים: אימון יום, אימון לילה, אימון חורף, אימון קיץ אבל עם צוות החברים הצלחנו להעביר את האימונים ביחד ובכיף. הייתי חייל טוב וממושמע, באימונים תמיד הייתי בין הטובים והייתי תותחן מצוין. בשלב מסוים רצו שלוח אותי לקורס מפקדי טנקים אך סירבתי מכיוון שהעדפתי להיות ליד הבית ולא לסכן את עצמי יותר מדי.

שלחו אותי להרבה אימונים ותרגולים בגדודים השונים וזכיתי בהמון גביעים בזכות הכישורים שלי ובשל הפגיעות המדויקות שלי במטרות. זכיתי בהוקרה מחיל האוויר, התותחנים וכל אלופי פיקוד דרום, אמרו שהבאתי הרבה כבוד לשריון.

המג"ד רצה  שאשאר בבסיס עד סוף השירות כי הייתי תותחן טוב אבל המ״פ שלי נתן לי יד והבטיח לי שיעביר אותי לאן שארצה.  לבסוף המג"ד השתכנע והסכים לוותר על שהותי שם ולהעביר אותי קרוב לעכו, קרוב לבית.

שבוע אחרי שהשתחררתי פרצה מלחמת ששת הימים. גויסתי בצו 8 ולחמתי ברמת הגולן, ובזכות הטנקיסטים הצלחנו שם בקרבות. שהיתי בקו במשך ארבעה חודשים. לאחר ארבעה חודשים שיחררו אותנו והפכתי לאזרח משוחרר.

חג הפסח

שבוע ימים לפני פסח נהגנו  להרתיח מים חמים בשביל הכשרת הכלים. את הכלים טבלנו במים כדי להכשיר אותם. את הבית נהגנו לנקות כולם ביחד ולא  השארנו משהו מלוכלך. המצב הכלכלי לא איפשר לנו, כמו בזמנים של עכשיו, לזרוק את הבגדים והמוצרים שלא היו טובים. מכרנו אותם או שתרמנו אותם לעניים. במקומם קנינו מוצרים כשרים לפסח וקנינו בגדים חדשים וחגיגיים לחג. את המצות הכנו  בבית ודאגנו שהכל יהיה כשר ותקין לפסח.

בחג עצמו נהגנו ללכת לבית הכנסת ולהתפלל. הרבנו לאכול בשר כבש, בשר בקר, דגים, ואורז.

בהודו, בזמנים של פעם, חגגנו את החגים הרבה פחות מאשר בישראל. הסיבה היא שחיינו בין כל הגויים, אך ניסינו והשתדלנו כמה שיותר לשמור על המצוות והמנהגים. בתום חג הפסח היינו פותחים שולחן ומכינים כל מיני מאכלים כגון פיתות ולחמים שונים. הייתי צעיר (בן 11) לכן לא זכורים לי דברים נוספים מחגיגת חג הפסח בהודו. זיכרון נוסף, הגברים נהגו ללכת לטבול בים, ואצל הנשים היו טבילות במקווה.

תחביבים

כשהייתי צעיר היו למשפחתי תרנגולים יפים, לא כמו ברחוב אלא תרנגולים בצבעים ומסוגים מיוחדים. גידלנו זנים שונים בחצר של בית הקרקע שלנו ואספנו המון תרנגולים. היו לנו במשפחה כלבים יפים מאוד, שמאד אהבנו, אך הם לא שרדו את ההרעלות והיריות של ציידים שפעלו אז. מותם היה רגע עצוב מאוד ומשמעותי עבור המשפחה שלנו. לא התעלמנו מהמוות שלהם אלא הענקנו להם קבורה מכובדת לכל אחד ואחד מהכלבים או מהתרנגולים. אני זוכר שמצאתי פעם בז קטן, כשהיה גוזל, הוא היה נראה לי מאוד חמוד אז לקחתי אותו והתחלתי לטפל בו ולגדל אותו, עד שהוא השמין כי הוא אהב לאכול המון בשר, כעוף דורס, עד שאחד הילדים הרג אותו. זה גם היה רגע מאוד עצוב עבורי וקברתי אותו.

כיום אני אוהב דגים, יש לי אקווריום בבית ואני מטפל בדגים. מכיוון שאני אוהב מאוד חיות אני מקפיד לצפות בערוץ הטלוויזיה של national geographic, שם אני רואה המון חיות מכל הזנים והסוגים, מעכברים ועד אריות, אני מתעניין בכל החיות. זה תחום שמעניין ומסקרן אותי מאוד. תחביב נוסף שלי מהילדות היה לצייר, בילדותי ציירתי המון  בעיקר ציורים מורכבים ולא פשוטים, כמו רוב הילדים בילדותם. נהגתי לצייר ספינות קרב ונשקים בגודל המקורי שלהם, לדייק עם כל הפרטים וכולם בשכונה היו מחמיאים לי על הציורים היפים והמושקעים שלי.

תחביב אחרון שהיה לי בילדות הוא הלימודים. היו לי כל מיני שיטות ישנות לפתירת תרגילים, וכולם היו מופתעים מהמהירות ומהדרך המיוחדת שאני פותר את התרגילים. היו מבחנים מיוחדים, קשים מאוד, והייתי תמיד מצטיין במבחנים האלו ומסיים לפני כולם בלי טעויות בכלל. כולם נדהמו משיטות הפתרון שלי אך לא ידעתי להסביר כל כך איך אני מצליח לעשות זאת. כבר בגיל 9-10 הייתי פותר בעל פה תרגילים מסובכים וקשים וידעו שיש לי פוטנציאל כבר מגיל קטן.

הזוית האישית

רוי: בתחילת התהליך של הקשר הרב דורי אני וסבא שלי לא כל כך הבנו מה נעשה וזה הצחיק אותו שאני סוג של מראיין וכותב את מה שהוא אומר לי. עם הזמן, בין משימה למשימה, זה קירב בינינו עוד יותר ממה שהיינו קודם לכן. גיליתי דברים וסיפורים שלא שמעתי עליהם מעולם. לסיום נהניתי לקחת חלק בתהליך זה וגם סבי.