מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא משה שושני, נולדתי בעיר מרקש שבמרוקו ב- 15 למרץ בשנת 1936. להורים שלי קוראים דינה ואברהם והם נולדו במרוקו. כשהייתי ילד בערך בן 5 גרנו בקיבוץ דתי, והיינו הולכים לבתי ספר שהקהילות היהודיות פיתחו. בזמנו, הדת הייתה אחת הגורמים שהחזיקו את הקהילה היהודית שלנו בחיים.

בתור ילדים היינו משחקי עם אבנים, קלאס, חתיכות עץ, גולות, סביבונים ומטבעות. כשהייתי ילד בניתי לבד שולחן עם הרבה תאים אותם הייתי ממלא פעם בשבוע בסוכריות וביסקוויטים שהייתי קונה במרכז העיר, ואחרי בית הספר הייתי יוצא ומוכר לילדים וככה חוסך כסף לעצמי, כי לא היה לנו הרבה כסף. הייתי משתמש בכסף הזה כדי להיכנס לבריכה בעיר כי הייתי אוהב מאוד לשחות. היינו הולכים החברים ברגל עד לבריכה עשרה קילומטרים, שוחים עד הלילה וחוזרים חזרה הביתה, הליכה של עוד עשרה קילומטרים ברגל.

בגיל 13 הייתי חבר בתנועת נוער שקוראים לה "דרור" והיינו משחקים משחקים, שומעים הרצאות ונפגשים עם כל החברים. התנועה היא זו שהעלתה אותנו לארץ ישראל. העלו אותנו בסתר כדי שהאנשים במרוקו לא ידעו שהיהודים עולים לישראל. העלו אותנו במשאית של ציוד עד לקזבלנקה, שם היה מחנה שממנו שלחו אנשים שראו שהם מספיק חזקים לעלות ואני חלק מהם. עברנו בצרפת ושהינו בבתי ילדים שם כמה שנים ומשם הגענו ישראל באוניית נוסעים.

בישראל

בישראל גרנו בקיבוצים, שם עבדנו ולמדנו. ידענו לכתוב בגלל שלמדנו במרוקו עברית בנוסף ללימודים הרגילים, כך שהיה מאוד קל להסתדר עם השפה בישראל. מבחינת התעסוקה שיבצו אותנו לענפי תעסוקה שונים. אותי שיבצו לעבודה ברפת עם פרות. עבודה נהדרת שדרשה מאמץ פיזי ועבודה בלילה לחלוב את הפרות. רק מי שמילא את חובתו בעבודה היה זכאי ללמוד בצורה סדירה. כמובן שבתור נער שעות העבודה היו לא יותר מארבע שעות, וכמו כן גם הלימודים. התגוררתי בקיבוץ עד שהתגייסתי לצה"ל.

השירות הצבאי

בתחילת השירות הצבאי אני וחבריי מהקיבוץ הלכנו לסדנא שנקראת "אימון מתקדם" באימון הזה כבר התאמנו עם נגמ"ש (סוג של טנק), על טנקים וכל מיני כלי תחבורה של הצבא. אך מכל החברה שלי היינו קבוצה קטנה שהשתייכו למחלקת החיל הרגלי. לקראת סיום השירות הצבאי שלי זימנו אותי להילחם ב"מלחמת סיני" (מלחמת ששת הימים). במלחמה הזו נלחמנו במצרים ובסוריה והיה בלגן גדול. כבשנו מוצבים של המצרים והפכנו אותם לשלנו ומשם שמרנו על הגבולות מפני האויב. בתור לוחם במלחמה היה מאוד קשה לראות חברים קרובים נופלים והיה המון פחד וגעגוע מאוד גדול למשפחה. המלחמה הסתיימה בעקבות שביתת נשק שהביאה להסכם שלום בין המדינות. ארה"ב התערבה והוציאה אותנו מהמוצבים שכבשנו בחזרה לגבולות בתור מילואימניקים. בשנת 1956 הזמינו את כל החיילים שלחמו במלחמה לקבל תעודת מילואים ושם הסתיים השירות הצבאי שלי.

סבא בגיל 30

המסר שלי לדור הצעיר, הוא להעריך את מה שיהדות העולם או קברניטי המדינה עשו למענינו. הם העלו אותנו בתור ילדים ואת הורינו, העבירו אותנו לקיבוצים. שם למדנו, התפתחנו והקמנו משפחות לתפארת מדינת ישראל. אני רוצה לומר לנוער של היום – יש לכם תנאים הרבה יותר טובים ומבטיחים מאשר בעבר. היו בעבר מלחמות, ומסתננים ובעיות עם ערבים והיו צרות. לא היה מספיק כסף למדינה, היה קשה להתפרנס, אנשים חיו בצמצום. אבל היום, יש שפע, יש הכל מהכל. בעבר היה צריך לרצות לעבוד ועבודה היתה בשפע. היום יש מקצועות שונים מבעבר. אפשר להרוויח כסף בצורה שונה לגמרי. אבל התנאי הוא ללמוד. אצל היהודים הלימודים היו תמיד ערך עליון. השאיפה של ההורים היא שהילדים שלהם ילמדו ולכן דאגו לחינוך של ילדיהם. מי שיש לו שכל, שלא יבזבז אותו סתם. צריך ללמוד ולהעשיר את המוח כדי להשתלב בעולם המתקדם ואז הכל יהיה פרוש בפניך. תלמד טוב, תשרת את המדינה שלך, ותחיה כמו מלך. משפט שסבא שלי נוהג להגיד – "ספר לי עם מי אתה הולך ואספר לך מי אתה".

הזוית האישית

נועם: לסבא שלי היה כיף מאוד לעזור לי בתכנית ולהתראיין. לי היה מאוד כיף לראין את סבא שלי וללמוד על העבר שלו.