מאגר סיפורי מורשת

שמי שמחה מנגן, אני רוצה לספר לכם על הסבא רבא שלי.

השם הצרפתי שלו היה סימון, שם המשפחה שלו היה זרביב וכינויו היה "שאוועי" אשר בתרגום לערבית: ילד המדבר. חבריו הקרובים ביותר כינו אותו כך בגלל שהיה גר באבנדה שליד קונסטנטין שבאלג'יריה והיא היה ממוקמת ליד המדבר. התחביב הכי גדול שלו כשהיה ילד היה לשחק עם חבריו בלחקור את המדבר.

הוא נולד בשנת 1920 באותם זמנים הערבים והיהודים חיו בהרמוניה.

תאורו החיצוני היה גבוה ורחב כתפיים, עורו היה לבן ושערו שחום ועיניו נבונות וחומות. בבגרותו לקראת גיל 19 וחצי הוא נקראה למלחמה העולם השנייה. בין השנים 1939-1945 הוא נלחם באומץ ובגבורה במשך כול המלחמה. אזור הלחימה שלו היה בצרפת מול יחידה גרמנית מהדרג הגבוה. במהלך המלחמה הוא קיבל רסיסים של רימון לתוך פניו. ההתפוצצות הייתה באזור אלזס ולורן, הגבול של צרפת -גרמניה. אחרי הפציעה הוא הובל ישירות לבית חולים צבאי נייד שהיה באותה יחידה ושם הוא טופל במשך כמה ימים. לאחר מכן הוא התעקש נחרצות לשוב ולהילחם לצד חבריו. במשך הלחימה הוא איבד קרוב משפחה יקר וחבר שהיה כמו אח.

בינתיים בעירו, אמו הצליחה להימלט, אך דודתו נתפסה בביתה על ידי קצין גרמני ברגעיה אחרונים היא הצליחה להחביא את בנה והצילה אותו. הילד שגדל סיפר שאמו הסתירה אותו מתחת לשמלתה בעוד היא מקבלת דקירות סכין.

השנים עברו והמלחמה נגמרה, הוא החליט לעבור לצרפת. בפריז פגש את אשתו לעתיד. הוא התחיל לעבוד בבית דפוס וכך פגש את מיריל בודינו- אשתו .זה היה השם הצרפתי שלה ואחר כך היא התגיירה והפכה את השם שלה לרחל זרביב. סימון התאהב בה והם התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים, אשתו עבדה במכולת קטנה עד שסימון החליט שהוא מעדיף שהיא תישאר בבית שהוא יהיה מקור הפרנסה היחיד והיא תטפל בילדים.

חייהם באותו זמן היו קשים מאוד בעקבות סיום המלחמה. הם היו צריכים לבנות את חייהם מחדש וצרפת הייתה הרוסה וענייה מאוד כי את כול המשאבים שלה היא השקיעה בתחזוקת החיילים. כך שאנשים ששרדו את המלחמה היו צריכים לדאוג להם ולמשפחותיהם למזון ולבתים.

סימון עדיין התעקש שאשתו תישאר בבית ותטפל בילדים, הוא היה הולך פעם בחודש לממשלה הקיימת באותם זמנים כדי לבקש תלושי מזון לפי מניין הנפשות בבית. הם היו חיים עם קצבה זו למשך כול החודש עד שבאיזשהו מצב היא הייתה נגמרת הרבה לפני סוף החודש. כשהתלושים היו מסתיימים הרבה מאוד פעמים הם היו הולכים לישון רעבים.

בעקבות המלחמה יחסו לילדים היה קשוח ומרוחק אך עדין ליבו היה מלא אהבה למשפחתו ולקרוביו. השנים עברו וילדיו גדלו להיות אנשים חזקים ואמיצים כשהוא הזדקן ליבו התרחב והזמן עשה את שלו. כשנכדיו באו לעולם הוא הביא להם את כול אהבה והרגישות שאצר בליבו במשך שנים. עם חלוף השנים הוא התקשה מאוד לספר את מאורעותיו במלחמה. הוא החליט להשאיר את העבר בעבר ולהתרכז בדברים המשמחים ועתיד מתוק יותר. הוא נפטר בשיבה טובה עם נכדיו לצידו בשנת 2018 כמה ימים לפני יום הולדתו ה-98.

הזוית האישית

הנכדה שמחה: נהנתי מאוד במהלך העבודה. סבא סיפר לי סיפורים מעניינים מילדותו והכרתי את סבא באור אחר שלא הכרתי. גיליתי דברים וסיפורים שלא ידעתי והכרתי. נהניתי מזמן איכות משמעותי וזה קירב ביננו. זה משמח אותי שבזכות התכנית הקשר הרב דורי קיבלנו אני וסבא זמן איכות של הנאה וקירוב.