מאגר סיפורי מורשת

לאה פריד נולדה בשנת 1937 בפולין בעיר טרנוב, בעיר גרו 35,000 יהודים. לאה גדלה כילדה יחידה, ללא אחים ואחיות. שמו של אביה היה מנחם, הוא ניהל בבעלותו חנות אופניים ודברי חשמל, לאביה היה מראה יהודי. שם אמה היה אסתר, אמה הייתה בהירת שיער ובעלת פנים בהירות. אסתר למדה פסיכולוגיה אצל פרופסור מפורסם בשם אדלר ולאחר מכן פתחה גן ילדים משלה, על פי שיטתו. לאה מספרת שהוריה היו אנשים מאוד חרוצים ומשקיענים בחינוך ובעבודה, אנשי מעשה.

לאה ניצולת שואה שניצלה בזכות חברתה הפולניה של אמה שהפקידה את לאה בידי הנזירות במנזר, לאה הייתה בסכנת חיים אך היא הסתתרה והוחבאה במשך ארבע שנים. אחרי השואה לאה אמרה: "אני רוצה לעזוב את פולין בכל כוחי ובכל נשמתי", אז היא עלתה לבדה לארץ בשנת 1946 בגיל 9 עם עליית הנוער שהייתה בפולין, הוריה נספו בשואה. לאחר העלייה שינתה את שמה מלילה (בפולנית שם של פרח) לשם יהודי – לאה.

לאה עלתה לארץ בתקופת שלטון הבריטים. כשלאה עלתה היא גרה אצל סבא וסבתא שלה בחיפה, שם סבא וסבתא שלה בנו את ביתם, הייתה זו דירה קטנה אך הם לא הרגישו שחסר להם משהו והם חיו בנוחות. חלק מהדירות סבא וסבתא שלה השכירו לאנשים ובאותה תקופה זה היה בדמי מפתח, זאת אומרת – הם קנו דירה אבל הדירה היא לא שלהם לגמרי, היא שני שליש שלהם ושליש של בעל הבית והם שילמו שכר דירה כל חודש, זה גם מאפשר להם להשתמש בנכס עד לסוף חייהם כל עוד יעמדו בחובותיו.

לאה לאחר העלייה לארץ

לאה מספרת: "כשהייתי בת 10, זו הייתה הפעם הראשונה שלי שהלכתי לבית הספר, קראו לו "מזרחי", זה היה בית ספר רק לבנות, היינו יוצאות לטיולים, לומדות המון מקצועות וגם למדנו לבשל. היינו מבשלות כולנו ביחד, ולאחר מכן היינו אוכלות ביחד ולא היינו צריכות להיות כמעט בכיתה. הייתי העולה היחידה בבית הספר ולא ידעתי עברית, למרות שחשבתי שיציקו לי כי הייתי העולה היחידה היו מלא ילדים שעזרו לי ללמוד את השפה." לאה הייתה חניכה בתנועת נוער "בני עקיבא" ולימים הייתה חניכה בתנועה.

בשנים אלה (1949-1959) הייתה תקופה בישראל שנקראה" תקופת הצנע", המדינה ניסתה להתמודד עם המוני העולים ודלות המשאבים של המדינה הצעירה. כל בית אב היה זכאי במחיר נמוך לרכוש מוצרי יסוד כגון: שמן, סוכר מרגרינה ועוד. ומאוחר יותר גם זכאות לביגוד והנעלה. "התקופה הייתה תקופה לא פשוטה בתור ילדה, לא היו לנו מותרות לאכילה כמו ממתקים."

אחרי השואה לאה כבר ידעה כבר איך יקראו לילדים שלה: לבן שלה יקראו מנחם ולבת שלה יקראו אסתר על שם הוריה. לאה תמיד הייתה משוויצה ואומרת לילדים אחרים: "אתם לא יודעים איך יקראו לילדים שלכם אבל אני יודעת", והפכה את זה לסוג של הומור.

כדי לממן לה את הלימודים באוניברסיטה, לאה עבדה במוסד של ילדים שקראו לו: "בית צעירות מזרחי", שם היו ילדים שאין להם הורים או בעיות במשפחה והיא עבדה כמדריכה. היא הכירה את בעלה במוסד הזה, הוא היה שם כמדריך ולאה כמדריכה וככה הם הכירו, ובעתיד גם התחתנו.

ללאה יש ארבעה ילדים, בנה הבכור מנחם (על שם אביה) עובד כמנהל רשות הטבע והגנים במרכז, גר באלון ליד ירושלים ובא לבקר הרבה פעמים את לאה. בנה השני, מאיר, מטפל בבית חולים רעות בתל אביב (בית חולים שיקומי), גר במודיעין. בתה השלישית, אתי, (אסתר על שם אמה) עובדת כגננת בקיבוץ בצפון, גרה בקיבוץ בית קשת הנמצא בגליל התחתון. והבן הרביעי והצעיר, גר בקנדה ועובד כאיש עסקים. ללאה יש כ-12 נכדים.

גלגולו של חפץ מהשואה

לאחר התקופה במהלכה הסתתרה במנזר, לאה רצתה לחזור לשורשיה היהודים וביקשה סידור תפילה. נתנו לה סידור והסידור היה כתוב חצי בשפה העברית וחצי בפולנית. הסיבה היא כי לא ידעה עוד עברית. לאה מניחה שהסידור כנראה ממישהו שנרצח בשואה, גם כי הוא ישן מאוד, וגם כי על הסידור כתוב את השם של הנרצח, שמו היה סמואל. הסידור הזה מאוד מיוחד, הוא קיים כבר 80 שנה לפחות והוא נמצא אצל לאה בבית. היא שומרת עליו היטב, הסידור הזה מאוד יקר לליבה של לאה.

הזוית האישית

שירה המתעדת: לאה היא אישה שעברה הרבה בחיים וממש היה לי כיף ומעניין לראיין ולשמוע על הסיפור האישי שלה ולהכיר אותה הרבה יותר טוב.