מאגר סיפורי מורשת

ההתחלה

שמי ויקטור הרניק, ובמשפחה קוראים לי ויקי, כך שלמעשה, אני סבא ויקי. הורי באו מן העיר קלוז', העיר הגדולה בטרנסילבניה, אזור של רומניה. הם התחתנו בקלוז', בשנת 1935, ועברו לגור בבוקרשט, בירת רומניה, שם עבד אבא שלי.

היו להם ימים טובים ונעימים. הם החליטו להוליד ילד. אני נולדתי בבוקרשט, בשנת 1939, קצת יותר משלושה שבועות לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. את המלחמה התחילו הגרמנים בהנהגת המפלגה הנאצית אשר חשבה שהם, הגרמנים, שווים יותר מן האחרים, ובמיוחד חשבו שהיהודים לא שווים וצריך להשמיד אותם. מהר מאוד הרבה מדינות השתתפו במלחמה נגד הנאצים. היו גם מדינות שהיו בעד הגרמנים. הונגריה ורומניה היו כאלה והצבאות שלהם אפילו נלחמו נגד ברית המועצות. היטלר החליט שהוא רוצה לצ'פר את ההונגרים ונתן להם את החצי הצפוני של טרנסילבניה, כולל העיר קלוז', שם הייתה המשפחה של ההורים שלי. כך קרה שהיינו חצי משפחה ברומניה וחצי בהונגריה. ההורים שלי חשבו האם להישאר או לעבור להונגריה, ובסוף החליטו שיחזרו לקלוז לחלק ההונגרי. כך, כשהייתי בן שנה טסנו מבוקרשט לקולוז'וואר, שזה היה שמה ההונגרי של קלוז'. בקולוז'וואר, אני זוכר שפינקו אותי, ההורים שלי וגם סבא שלי ושתי הסבתות שלי.

אבל, היהודים בהונגריה עברו תקופה קשה, היו חוקים שהגבילו את הזכויות שלהם. שלחו את הגברים לחפור שוחות בשביל הצבא.

סבא ויקי בקולוז'וואר, בגיל שנתיים

תקופת השואה

כשהייתי בן ארבע וחצי, הגרמנים פלשו להונגריה ואז החליטו שיגרשו את היהודים למחנות השמדה. אנחנו מצאנו את עצמנו בתוך הגטו של קולוז'וואר. הייתי אז בן קצת פחות מחמש. התחילו לרוקן את הגטו. כל שבוע הייתה יוצאת רכבת אחת עמוסה ביהודים שהלכו למחנות השמדה. לקחו למחנות ההשמדה את סבא והסבתות שלי, ויותר לא ראינו אותם. הורי ואני ניצלנו בנס. כללו אותנו בקבוצה של 388 יהודים מן הגטו של קולוז'וואר שעלתה לרכבת מיוחדת שנסעה לבודפשט, בירת הונגריה. שם הצטרפנו לרכבת אשר ידועה בארץ בשם "רכבת קסטנר". זו רכבת של 1684 יהודים אשר אורגנה על ידי וועדה ציונית בבודפשט שקסטנר היה אחד הפעילים החשובים שלה. הרכבת הייתה צריכה לנסוע לפורטוגל, אבל הגרמנים שלחו אותנו למחנה הריכוז ברגן בלזן. במחנה הריכוז נשארנו חמישה חודשים. ביום הולדתי החמישי הייתי במחנה הריכוז ברגן בלזן. בחודש דצמבר 1944 העבירו אותנו לשוויצריה למחנה פליטים. שם היינו עד סוף המלחמה.

המשפחה של סבא ויקי בשוויצריה, בסוף המלחמה

החיים ברומניה, אחרי המלחמה

בקיץ של 1945, חזרנו לקלוז', ששוב הייתה שייכת לרומניה. קיווינו לפגוש שם את הסבא והסבתות שלי. אבל, אז הבנו מה קרה ושהם לא ישובו עוד.

עברנו בחזרה לבוקרשט. בירת רומניה. שם גדלתי, החלפתי שפה, מהונגרית לרומנית, ולמדתי בבית ספר ואחר כך התחלתי ללמוד באוניברסיטה.

החיים ברומניה הקומוניסטית לא היו קלים, היו שונים ממה שההורים שלי זכרו מלפני המלחמה. בשנת 1949 ביקשנו לעלות לארץ. בקשתנו נדחתה. בשנת 1958, ביקשנו שוב לעלות. כתוצאה מכך, הופסקו לימודי באוניברסיטה, אבל האישור המיוחל הגיע רק כעבור ארבע שנים. עליתי לארץ בחודש אפריל 1962, ואני בן 22.

החיים בארץ ישראל

הרגשתי שחזרתי הביתה. למדתי עברית באולפן ובחודש נובמבר 1962, התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית. בשנת 1971 קבלתי תואר דוקטור במתמטיקה. באוניברסיטה קיבלתי לא רק תארים אקדמיים, אלא קרה לי שם דבר נוסף לא פחות חשוב. באוניברסיטה פגשתי את סבתא מיקי. התחתנו בשנת 1965 ויחד הקמנו בית ומשפחה.

יש לנו שלושה ילדים. הראשונה, נילי, שהיום בת 53. היא נולדה בירושלים בבית חולים משגב לדך. אימא שלי, סבתא אִיבִּי, הייתה אצלנו כאשר מיקי הרגישה צירי לידה. הסענו את מיקי לבית החולים, ואז לקחתי את אימי למספרה וכשחזרנו, יצא אלינו רופא ושאל " אתה מר הרניק?" "כן", עניתי. "אז מזל טוב, נולדה לך בת!"

סבתא מיקי רצתה שיהיה לנו בן ויקראו לו דני. חשבנו שאם תהיה בת יקראו לה או נילי או עירית. ושאלנו את אימא של סבתא מיקי, "איך נקרא לה? נילי או עירית?" והיא שאלה "יִירִית?" אז החלטנו לקרוא לה נילי. היום נילי היא פרופסור למדעיי האטמוספרה באוניברסיטת תל אביב. היא נשואה לבועז ויש להם שתי בנות, דנה, ואריאן. הן בנות דודה של שירי.

הילד השני שלנו הוא בן ונולד כעבור שנתיים, גם בבית החולים משגב לדך. קראנו לו דני, כמובן. כשדני היה בן 4 חודשים טסנו לקליפורניה לגור שם, ואחרי שנה עברנו לצד השני של ארה"ב למדינת ניו המפשיר. שם נשארנו עוד שנתיים, וחזרנו ארצה, לחיפה. גם סבתא מיקי וגם אני, לימדנו מתמטיקה, אני באוניברסיטת חיפה שם הייתי פרופסור עד שיצאתי לפנסיה, וסבתא מיקי לימדה בבית הספר הריאלי, עד שפרשה לגמלאות.

היום, דני הוא דוקטור למדעי המחשב ועובד בחברת י.ב.מ. דני הוא אבא של שירי. הוא נשוי לענבל, ומלבד שירי, יש להם בן, נעם, שהוא האח הגדול של שירי.

חצי שנה אחרי שחזרנו לארץ מארה"ב, כשדני היה בן ארבע, נולד לנו עוד בן – רוני. רוני הוא דוקטור לפיזיקה ועובד במעבדה בארה"ב. הוא נשוי לתמי ויש להם בן-לוטם, ובת-נוגה שהם בני דודים של שירי.

סבא ויקטור היום

סבא ויקי מספר

הזוית האישית

סבא ויקי: תודה לבית הספר "נוף ילדות" על אימוץ היוזמה ותודה רבה לרעות על מסירותה שאפשרה לתכנית לקרום עור וגידים. קבלתי הזדמנות לספר לשירי בצורה מסודרת מאיפה באתי וכיצד הקמנו, סבתא מיקי ואני, את המשפחה האהובה שלנו ששירי היא חלק ממנה. היה לנו, לשירי ולי, זמן איכות ביחד.

הנכדה שירי: היה לי מאוד כיף בתוכנית, ללמוד על סבא ועל עברו. נהנתי לטייל במוזאון אנו, במסגרת התכנית, במסיבת הפתיחה ובשיעור יחדיו.