מאגר סיפורי מורשת

שמי ולרי קביצקי, נולדתי בתאריך 11 ליוני בשנת 1941 בעיר חרקוב שבאוקראינה. להוריי קוראים רבקה לאה בראון, וולף קביצקי. יש לי אח אחד ושמו מרק בראון. קראו לי על שם טייס בשם ולרי צ'קאלוב. אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתי אלישה, ומספר לה סיפורים מחיי, אותם אנו מתעדים במאגר המורשת של התכנית.

למדתי בבית ספר שקראו לו "תיכון גברים 36". בית הספר היה רק לבנים, ואחר כך בכיתה הצטרפו ארבע בנות, אז הכל הפך להיות רגיל. כולם היו חברים שלי – כל הכיתה והרבה ילדים מהשכבה. המקצועות שלמדנו היו אוקראינית, מתמטיקה, גאומטריה, גאוגרפיה, היסטוריה, רוסית, פיסיקה, אנגלית וספורט. המקצועות שהכי אהבתי היו פיסיקה ומתמטיקה. היה לי מורה אחד שהכי אהבתי, הוא היה מורה במתמטיקה. הוא היה ממש חכם,  פעם היה נחשב שמצח גדול אומר שהבן אדם חכם, אז היה לו מצח גדול, גם הוא היה יהודי, אולי בגלל זה הוא היה כל כך חכם. ‏

המאכל האהוב עליי היה ויניגרט, ‏מאכל אוקראיני. ‏סלט שמכיל סלק, כרוב חמוץ, מלפפון חמוץ, בצל ותפוח אדמה מבושל עם שמן חמניות. ‏גם אהבתי תפוח אדמה. ‏ניגנתי בפסנתר. הייתה לי עניבה אדומה, הייתי גאה בזה, זה היה נחשב כמשהו ממש טוב. הייתה לי מצלמה, זה היה נדיר כמו שלילד יהיה אוטו עכשיו – היא עלתה הרבה כסף, ‏אני לא זוכר איך ‏השגתי אותה, אבל בזמני הפנוי פשוט צילמתי כל דבר עם המצלמה. אלו היו זיכרונות הילדות שלי. ‏

הכרות ונישואים

הכרתי את בת זוגתי דרך אנשים, אמרו לי שהם מכירים ילדה טובה, ואמרו לנסות להכיר אותה. היא לא הייתה הכי יפה בעיניי אבל היא ידעה לנגן על כינור. ‏אני בנאדם כזה, שאם יש מישהו שיודע לעשות דבר שאני לא יודע לעשות, אני מעריך את זה. ‏הכרנו בבניין שלי, קרובת משפחתה גרה איתי באותו בניין ואז נפגשנו באותה מעלית. ‏נולדה לנו ילדה אחת, ויש לנו שני נכדים.

העלייה לישראל

עלינו לארץ ישראל ‏בשנת 1991. ‏עלינו לארץ מכיוון שלא קיבלו את בתי למכון, רק בגלל שהיא יהודיה. אבל היא יכלה להתקבל כי היא ניגנה בפסנתר עבור כל 100 הנקודות הדרושות בזמנו על מנת להתקבל למכון, אבל בכל זאת הם לא קיבלו אותה. ‏בתי בכתה ממש הרבה, והתחלתי לדאוג והחלטתי שאנחנו צריכים לעבור, כי בארץ לא תהיה גזענות כזאת. ‏

היו לי שני חברים, אחד מהם גר בפתח תקווה והשני בנתניה. ‏אני רציתי שיהיה ים ליד ביתנו, ‏לא ידעתי שיש ערים כאלו ״‏פתח תקווה״ ״ונתניה״, ‏ידעתי שיש עיר בשם חיפה ועיר בשם תל אביב. התקשרתי לחבר שגר בפתח תקווה ושאלתי אותו: "האם יש ים בפתח תקווה?" הוא אמר שלא. אז התקשרתי לחבר שגר בנתניה ושאלתי אותו: "האם יש ים בנתניה?" הוא אמר שיש. ‏אז נסענו לנתניה, אליו הביתה.

הדבר שהכי ריגש אותי, כשבתי עמדה ליד הכניסה לבית שלנו, עצובה. איזה ילד ניגש ושאל אותה: "מה קרה?" ‏היא סיפרה לו שבדיוק הגענו והמזוודות שלנו עדיין לא כאן, ונשארנו בלי כלום. אז הילד סיפר את זה להוריו, והם הביאו לנו את כל מה שאנחנו צריכים: כפיות, צלחות, כוסות, ‏מזלגות, סכינים, מחבתות, טלוויזיה, בגדים, תנור ועוד.

‏יש לי סוד שהחלטתי לספר. כשהייתי בצבא האדום של אוקראינה, החוקים שם מאוד קשוחים, לאף חייל אין זכות בחירה איפה להיות ומה לעשות. ‏קיבלתי הפנייה לעבוד עם מנועיי ‏רקטות גרעיניות. כל חייל שעבד במקום הזה חטף פגיעה בריאותית חמורה ברדיאציה (קרינה). ‏אנשים שהיו שם חלו בסרטן ונפטרו מהר. החלטתי להרעיל את עצמי על מנת להימנע מלהעביר שלוש שנים במקום מסכן בריאות עד מוות. שתיתי חומר רעיל במינון שלא הורג בנאדם, קיבלתי פגיעה בקבע שדרשה ניתוח. ‏שרדתי את הניתוח. בזכות זה הצלחתי להימלט מהמקום המסוכן והצלחתי להאריך חיים.

חפץ העובר מדור לדור במשפחה

‏יש לי חפץ במשפחה העובר מדור לדור, שרציתי לספר עליו. זה שעון עשוי מזהב. הוא עובר מדור לדור במשפחה שלי במשך הרבה שנים, והרבה דורות. הוא כל כך ישן שאף אחד לא יודע מאיפה הוא הגיע אלינו ואיך השגנו אותו בכלל. אבל החפץ הזה ממש יקר למשפחה שלנו. יש לי שני שעונים כאלו ואני מתכוון לתת אותם לשני הנכדים שלי. אני מקווה שהשעונים האלו ימשיכו לעבור ‏מדור לדור במשפחתנו.

הזוית האישית

סבא ולרי: כששמעתי בפעם הראשונה שיש תוכנית כזו, הקשר הרב דורי, לא הבנתי מה זה יהיה, אבל עכשיו אני מבין שהתוכנית הזאת ממש כיפית וחשובה. הילדים יכולים להכיר יותר טוב את משפחתם והמבוגרים יכולים לבלות עם הילדים זמן נוסף. ממש נהניתי מן התכנית ואני שמח שבתי ספר חושבים על דברים כל כך חשובים בחיים, כמו להכיר יותר את סיפור המשפחה.

אלישה הנכדה המתעדת: במשך התכנית הזו ממש נהניתי לגלות דברים חדשים על משפחתי, זה היה ממש מעניין לשמוע סיפורים שמחים ועצובים. היה ממש מרתק ומהנה לבלות עוד זמן עם סבי.