מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי שמעון קרנכל ונולדתי במונטווידאו, אורוגוואי ב-6 ליולי 1953.

באורוגוואי כפי שהיה מקובל אצל היהודים, בבוקר הייתי הולך לבית ספר כללי, ואחר הצהריים לבית ספר יהודי. עד כיתה ו' לימדו בבית ספר שלי בשפת האידיש ובהמשך לעברית.

המשפחה שלי כללה שני סבים מצד אבא שלי (ברנרדו) ושני סבים מצד אמא שלי (אאידה) ועוד שני אחים קטנים ממני  – אבי ושאול.

החיים באורוגוואי היו רגילים למשפחה יהודית (חגים יהודיים ומסורות) .בחגים הגדולים, פסח, ראש השנה ויום כיפור נהגתי ללוות את סבא שלי לבית הכנסת. אני בעצמי הלכתי לתנועת הנוער הציוני ועד היום,  אחרי חמישים ושתיים שנה יש לי קשר בישראל עם חלק גדול מחברי הקבוצה שלי.

עלייה וחיים בארץ ישראל

עליתי לארץ בפסח 1970 כשהייתי בן שש עשרה, ההורים עשו את העלייה ואנחנו כילדיהם באנו איתם. עלינו לארץ: אבי ברנרדו שבינתיים הפך לדוב, אמי אאידה, שני אחיי אבי ושאול ואני שמעון ,שבמקור בדרום אמריקה קראו לי ארנסטו סימון. הסימון הפך בארץ לשמעון.

העלייה לארץ הייתה לי קשה מכמה סיבות:

א- כי לא ידעתי מה זה,

ב- היה לי קשה להיפרד מכל החברים שהיו לי,

ג- את העלייה ארגנו ההורים ולא הייתי מעורב בהחלטה.

עליתי לארץ באונייה מהסוכנות היהודית, אונייה מפוארת מאוד עם בריכה, ארוחות, בתי קולנוע ועוד הרבה פעילויות. ההפלגה נמשכה כמעט ארבע שבועות ובדרך עצרנו בנמלים שונים, ירדנו לחוף וטיילנו. באחד מהנמלים שעצרנו בו ,הלכנו לטייל וכשחזרנו ראינו שהאוניה כבר יצאה והיו צריכים "להקפיץ" אותנו בסירה קטנה עד לאוניה, עלינו לאוניה דרך פתח צדדי עם סולם חבלים שזרקו לנו. באותו הרגע מבינים מה הגודל האמתי של אונייה. הגענו עם האנייה עד איטליה, ומכיוון שרצו בסוכנות היהודית שנספיק להגיע עד פסח, מאיטליה לישראל הגענו במטוס.

כאשר הגענו לישראל,  הגענו לקיבוץ יחיעם ולאחר כחודשיים עברנו לקיבוץ רמת השופט ושם למעשה התחילה הקליטה האמתית שלנו בישראל. אחי אבי ואני התחלנו ללמוד מיד במוסד "הרי אפרים" ואחי הקטן שאול שהיה בן חמש הלך לגן בקיבוץ. במוסד החינוכי היינו לומדים, גרים וישנים בחדרים של ארבעה ילדים. צורת חיים מאוד שונה ממה שהייתי רגיל אליו במונטווידאו. למעשה עבורי זה שינה לגמרי את כל מושג "המשפחה" שהכרתי עד אז. מקובל היה לבקר את ההורים רק פעמיים בשבוע, בימי שלישי ושבת אחר הצהריים.

לגבי השפה העברית ידעתי אותיות ומילים בודדות, מכיוון שלמדתי בבית ספר יהודי באורוגוואי. במוסד החינוכי קיבלתי מעבר ללימוד רגיל, מורה פרטית לעברית ועם הזמן למדתי את השפה. והקושי היה  שילדי הכיתה צחקו מידי פעם על טעויות שלי ועל המבטא.

סיימתי את לימודי בקיץ 1972,  ובנובמבר 72 התגייסתי לצה"ל ושירתי  בשריון  כמכונאי טנקים. שירתי שלוש שנים בסיני באזור הנקרא "מיתלה", שם תפסה אותי מלחמת יום כיפור, וכמובן קרו הרבה דברים שאותו נער באורוגוואי לא הכיר: עליה, קליטה, צבא ובתוך זה מלחמה. בשלב מסוים עברנו את תעלת סואץ, והתמקמנו קרוב מאוד לעיר סואץ שבמצרים. ב- 10 בנובמבר 1975 השתחררתי אחרי שלוש שנים משירות צבאי, וחזרתי לקיבוץ.

עם חזרתי לקיבוץ התחלתי לעבוד בענף הצאן, וגם הייתי מלווה קבוצות של מתנדבים מחו"ל ומהאולפן. בין המתנדבים הכרתי בחורה נחמדה מאוד מהולנד בשם הנה. שנינו התיידדנו מאוד, ולכן בתום תקופת ההתנדבות הנה החליטה להישאר בארץ, וללמוד באולפן עברית ברמת השופט. בתקופה זו עיקר התקשורת בינינו הייתה באנגלית. בתום תקופת האולפן, הנה חזרה להולנד אבל המשכנו כל הזמן להתכתב דרך איגרות אוויר, כפי שהיה נהוג בתקופה זו.

לקראת סוף 1977 יצאתי לשנת חופש מהקיבוץ ועבדתי כמה חודשים בביטחון בשדה התעופה. הספקתי לחסוך כמה לירות ( הכסף של פעם) ועם המעט שחסכתי טסתי ישר להולנד, שם הנה חיכתה לי. בהולנד נשארתי עם הנה עד לסוף שנת החופש. עבדתי שם במפעל למוצרי חלב והנה כאחות בבית חולים. בשלב מסוים החלטנו להקים את ביתנו בישראל, ולקראת סוף 1978 נסענו לאיטליה ומשם לחיפה באונייה. בתחילת 1979 התחלנו לבדוק אפשרות להתחתן, וכשנודע לנו שגם אחותה של הנה מתחתנת, החלטנו לחזור להולנד ולערוך חתונה משותפת. ב-17 למאי 1979 התחתנו הנה ואני וחרצ'יה ופטר.

לאחר מכן שוב חזרנו לקיבוץ. כאן התחיל תהליך ארוך של קליטה בארץ יחד. אני עבדתי בגידולי שדה, וריכזתי את הכותנה בזמן שהנה עבדה בחינוך, וריכזה את הגיל הרך. ב-1980 נולדה בתנו הבכורה מרעית. וב-1982 בתנו השנייה מיטל. במקביל למדתי חינוך והיסטוריה במכללת אורנים, והנה פנתה להשתלם בתחום שקרוב לליבה:  טיפול באוכלוסייה מבוגרת. ובמשך חמש עשרה  שנה ריכזה את "מזור" (מקום מגורים למבוגרים) והייתה לאחות הראשית. ב-1985 נולד בננו ניצן וב-1989 בננו אופיר.

מ-1995 ועד היום (2022) אני עובד במפעל פוליגל שבקיבוץ. עם השנים נולדו לנו חמישה נכדים ואנו ממתינים לנכד השישי בימים אלו. הנה ואני גאים מאוד, שכל ארבעת ילדנו מצאו לנכון לבנות את ביתם בקרבתנו, בקיבוץ רמת השופט.

הזווית האישית

שחר: לי היה כיף מאוד מאוד לעבוד עם סבא שלי, וללמוד על החיים שלו. אני חושב שהפעילות הזאת חיזקה בינינו את הקשר, וללא הקשר הרב דורי לא הייתי זוכה לשמוע את סיפור החיים של סבא שלי. ובטח לא בצורה כזאת, ממש לעבוד על זה ביחד בבית ספר שלי. זאת חוויה חד פעמית.

 שמעון: המפגש בבית הספר היה מעניין מאוד. ריגש אותי ( בהפסקה) ללכת עם שחר, למבנה שהיה הקבוצה שלי (פעם הייתה קבוצה, לא כיתה).המשך סיפור חיי לשחר רק חיזק, הידק את הקשר שגם כך היה קיים בינינו. אני עובר את פעילות הקשר הרב דורי בפעם הראשונה (עם הנכד הבכור), ועבורי זאת הייתה חוויה מרגשת מאוד.