מאגר סיפורי מורשת

יהודה קליין נולד בשנת 1949 במישקולץ, הונגריה. הוא הבכור למשפחתו מבין שני אחים.

יהודה מספר: "בשנת 1956 פלשו הרוסים להונגריה והחלה אנטישמיות והתנכלויות רבות כלפי היהודים. הפוגרומים השונים גרמו לי לקבל החלטה לעזוב את הונגריה ולעלות לארץ ישראל.

עד גיל 16 למדתי בבית ספר מקצועי במישקולץ והמאמן שלי היה אדם יהודי, הוא עזר לי להשיג דרכון כדי שאוכל לעלות לישראל. ביקשתי ממנו שלא יספר להוריי. ברגע שקיבלת את הדרכון, ארזתי מזוודה קטנה עם מעט בגדים שנכנסו אליה והלכתי להיפרד מאבי לשלום. הוא היה בבית הקפה באותו יום. מאמי לא יכולתי להיפרד כיוון שהייתה בביקור בישראל אצל סבי.

לאחר שנפרדתי מאבי לקחתי רכבת לאוסטריה (זאת הייתה האופציה היחידה שלי באותו הזמן) ומאוסטריה לקחתי רכבת ליוון, מיוון לקחתי מטוס לישראל כאשר בסך הכל הנסיעה לקחה לי כשבוע. בישראל נחתי בתל אביב ושם נציגים של הסוכנות היהודית חיכו לי ואמרו לי לנסוע לקיבוץ גן שמואל שנמצא ליד חדרה. בקיבוץ שהיתי כחודש וחצי ולמדתי באולפן עברית כדי שאוכל להסתדר יותר טוב בארץ.

היה לי קצת קשה עם הגעתי לארץ ישראל, כי לא ידעתי את השפה וגם רציתי להיפרד מאמי כמו שצריך אבל לא יכולתי. אבל תמיד הזכרתי לעצמי שחלומי להגיע לארץ מתגשם והכל יהיה בסדר. בעקבות הגעגועים שחוויתי החלטתי לנסוע לסבי שנמצא בחיפה לביקור.

בגן שמואל פיזרו אותי ועוד עולים ששהו שם לקיבוצים אחרים. אותי שיבצו בקיבוץ חפציבה למשפחה שאימצה אותי. לאישה קראו נינט ולבעלה קראו פאפאגיי (משמעו בעברית תוכי), הייתי אצלם עד שחגגתי 18 והתגייסתי לצבא. בשנתיים במהלכן הייתי אצלם עבדתי בלול ובפרדס והכרתי לראשונה חברים בקיבוץ. אהבתי להיות בחפציבה מאוד. המשכתי ללמוד עברית ובעיקר ביליתי עם חבריי בקיבוץ. במהלך שהותי בחפציבה דיברתי עם הוריי לעיתים קרובות, ואמי אף הצליחה להגיע לארץ ישראל לבקר אותי. היא ניסתה לשכנע אותי ואת סבי לחזור איתה להונגריה, סבי התנגד והחלטתי להישאר איתו בארץ, הסברתי לה שאני אוהב להיות כאן ושתמיד רציתי לעלות לארץ ישראל, הרגשתי גאה ושייך לכאן והכי שמחתי שגם סבי נשאר כאן איתי.

בגיל 18 התגייסתי לצבא ואני חושב שלא היה אדם מאושר ממני. עשיתי טירונות במחנה "נתן", משם המשכתי כלוחם שיריון בחטיבה 7 והשתתפתי במלחמת ששת הימים בשנת 1967. ההשתתפות במלחמה לא הייתה פשוטה אבל ידעתי שאני חייב לעשות ולהיות חלק בהגנה על המדינה שלנו.

בשנת 1969 הייתי בקורס קצינים, ובמהלכו הכרתי את ציפורה. התחתנו בשנת 1971 בחיפה. זה היה יום מאושר בחיי אבל מצד שני יום מאוד עצוב כי משפחתי לא יכלה להיות לצידי, כאב לי שלא יכולתי לחלוק איתם בשמחתי. כדי להתעודד ולהתגבר הזכרתי לעצמי שהכל יהיה בסדר ואני אוכל להיפגש איתם ברגע ש"מסך הברזל" בהונגריה יחלוף.

בנוסף, בשנת 1971 הפכתי מחייל סדיר לאיש קבע ושירתי בבסיס "רפידים" ואז בקריית שמונה. אני ואשתי עברנו להתגורר בגבעת המורה שבעפולה במרכז קליטה בשנת 1972, שם נולדה בתי הבכורה אסנת. בשנת 1974 נולדה בתי גלית ובשנת 1978 נולדה בתי הצעירה לימור.

במהלך שירותי הצבאי השתתפתי במלחמות רבות: מלחמת יום הכיפורים, שלום הגליל, לבנון הראשונה ועוד. איבדתי חברים רבים במלחמות שהיו אז חלק גדול ומשמעותי בחיי, היה לי מאוד קשה להתמודד עם זה אבל אני רואה בעצמי בן אדם חזק וניסיתי להתגבר על זה לאט לאט.

עברנו מגבעת המורה לעפולה ושם אנו גרים עד היום. את מדינתי שירתי בגאווה 24 שנה עד שיצאתי לפנסיה. אני מסתכל על שירותי כתקופה מאתגרת ויפה אני לא מתחרט לרגע על החלטתי להגיע לישראל ולשרת בצבא, זה היה החלום שלי והגשמתי אותו.

כשיצאתי לפנסיה עבדתי במוסך עוד עשר שנים. כיום לעת זקנה אני סבא גאה ל-12 נכדים בני 7-26, ואני זוכה לראות אותם מגשימים את החלומות שלהם בלימודים, בחיים האישיים וכו.

את משפחתי בהונגריה לא שכחתי ונסעתי לבקר אותם פעמים רבות. לקחתי גם חלק מנכדיי להונגריה להראות להם את מהיכן הגעתי, את החבר הכי טוב שלי ז"ל, את אחותי וגם כדי להכיר להם את התרבות ההונגרית והמאכלים עליהם גדלתי.

הייתי רוצה להעביר לנכדיי ולמי שיקרא את הסיפור שלי שידעו שלמרות כל הקשיים שיש בחיים, יש הרבה קשיים שונים ומגוונים – צריך תמיד להיות שמח בחלקך, גאה במי שאתה ובמשפחה שהקמת, ותמיד ללכת לפי המשפט: "תהיו דבקים במטרה וכך תצליחו".

הזוית האישית

לירון הנכדה המתעדת: זה הסיפור של סבי, למרות שהכרתי חלקים גדולים מסיפור חייו היה לי מאוד כיף לתעד את סיפורו ולשמוע צדדים נוספים שלא שמעתי לפני כן. אני מרגישה שאני מכירה ומבינה את סבי יותר ממה שהבנתי לפני, ואני מודה על כך.