מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב- 1936 בעיר אוז'דה שבמרוקו.

יש לי זיכרון ילדות של חוויה קשה מאוד שחוויתי בילדותי.

זה היה בשנת- תש"ח, החלטנו לחגוג את יום העצמאות הראשון למדינת ישראל.

אימי לא רצתה לבטל את אבי ממלאכתו, לכן היא נסעה אליו עם כולנו לישוב הסמוך ז'ראדה, שם עבד אבי כחייט.

אחי, ששירת אז בצבא הצרפתי כקצין גם הגיע לחגיגה. יחד כולנו התארחנו אצל קרובי משפחה במקום.

כיוון שהיה ערב כ"ח סיוון, הכינה אימי, כהרגלה, קערת קוסקוס וכולם הסבו לשולחן.

אך אותו לילה, שהיה אמור להיות חגיגי, הפך לליל- בלהות שנחרת היטב בזיכרוני. בשעה שבע וחצי בערב נכנסו ערבים פורעים לבית שלנו ולבתי יהודים שכנים. הם התחילו להכות לכל עבר עם גרזנים, סכינים, מוטות ברזל וכלי משחית אחרים.

אבי ניסה להתגונן בעזרת מספרי- החייט הגדולות שהיו בידו. הוא קיבל מכת גרזן וכשנפל התחילו לדקור אותו.

אחי, שמעון, שהיה באותה תקופה קצין בצבא הצרפתי, שלף את אקדחו וירה בערבים, אך נגמרו לו הכדורים באיזשהו שלב והערבים הרגו אותו.

את אימי גם הרגו לנגד עיני בלוח פח חד וגם את אחותי, עליזה, ואת אחי השני, אליהו.

אני הייתי קטן והם לא התייחסו אלי, כיוון שהיו עסוקים בהריגת המבוגרים. כך הצלחתי להימלט אל הרחוב.

בדרך מנוסתי, ראיתי את דודתי, שהייתה בחודשי- הריונה האחרונים, נמלטת על נפשה. אחד הפורעים זרק עליה אבן והיא נפלה. היא מתה במקום.

רצתי לבית של סבתי, אך מצאתי אותה ללא רוח- חיים. ליד פתח- הבית תפסו אותי שני ילדים ערבים בני גילי, שניסו לדקור אותי. התנגדתי וזרקתי חופן של חול בעיניים של אחד מהם ובעטתי לשני בין הרגליים.

 

ברחתי……ישר לתוך זרועות של ערבים, שהיו עסוקים בשרפת ריהוט, ספרי קודש וכיו"ב באמצע הרחוב.

הם זרקו אותי לתוך המדורה, אך הצלחתי לזנק ממנה החוצה. הם תפסו אותי, שפכו עלי נפט וניסו להבעיר אותי.

למזלי היו להם רק שני גפרורים: האחד לא נדלק ועד שהכינו את הגפרור השני, ברחתי והסתתרתי בקרן זווית.

משם יכולתי לראות כיצד כילו את זעמם בילד כבן- גילי, שהושלך לתוך המדורה.

הם חשבו שהילד הזה היה יהודי, אבל אני ידעתי שהוא היה ערבי.

עוד לא הספקתי להתרחק מהמקום וכבר שני ערבים, שהחזיקו בידם לוח עץ גדול, הנחיתו אותו על ראשי.

כשנפלתי, הכניס לי אחד מהם בעיטה לפנים ושבר לי את האף וכמה שיניים. נשארתי לשכב עד שהם הסתלקו ואז קמתי. נאלצתי להסתתר בתוך בור עמוק, מפני שהגיעה  קבוצת פורעים נוספת, שכנראה הגיעו כתגבורת מהעיר אוז'דה,  שגם בה היו פרעות.

הלילה התחיל לרדת ואז עליתי מהבור ורצתי לבית הקברות המוסלמי, שם הסתתרתי בין הקברים.

כיוון שחששתי שגם לשם יגיעו הערבים, יצאתי מבית- הקברות והמשכתי לרוץ עד שהגעתי לעדר צאן גדול.

במקום, ראיתי אדרת- שיער מעור של כבש, לבשתי אותה והסתתרתי בין רגלי- כבשה. כבשה זו לא זזה ממקומה במשך שבע שעות, עד שהאיר השחר.

כשהאיר השחר, הגיעו חיילים מלגיון- הזרים ואספו אותי יחד עם עוד ניצולים מליל- השחיטה האיום. לקחו אותנו לבית- החולים באוז'דה, כדי לזהות את קרובי- משפחתנו ושם ראיתי בפעם האחרונה את אבי ואימי, שני אחיי ואחותי.

היחידה מהמשפחה שלי, שלא ראיתי אותה מראשית הפרעות, הייתה אחותי- זהארי.

זהארי הייתה בת- 17. בן- דודי שמע שהיא נחטפה ויצא במסע לחפשה. לבסוף מצא אותה באחד הכפרים וכשהציע לפדותה בכסף, העלימו אותה הערבים. מאז לא שמעתי מזהארי עד היום.

בליל- השחיטה האיום נהרגו 41 יהודים.

במבצע מיוחד של הקהילה היהודית במרוקו, הוטסנו לבית- יתומים בצרפת.

 

כעבור שנה, בשנת- 1949 עלינו לארץ- ישראל מבית- היתומים בצרפת.

 

העשרה:

 יהודי מרוקו שמרו על זיקה חזקה לארץ ישראל לאורך הדורות, וקבוצות של יחידים עלו לארץ והיוו חלק משמעותי מהיישוב הישן. ניצני הפעילות הציונית המודרנית הופיעו החל מראשית המאה ה-20, ואיתם החלה להתגבר העלייה ממרוקו. גורמים חיצוניים כגון פרעות כנגד יהודים גם כן האיצו את קצב העלייה. לאחר הקמת מדינת ישראל ועד שנת 1967 עלו אליה למעלה מ-250,000 יהודים ממרוקו, בעוד אחרים היגרו לארצות אירופה וצפון אמריקה ובעיקר לצרפת. בראשית המאה ה-21 נותרו במרוקו עצמה כ-2,500 יהודים (ויקיפדיה)

 

תשע"ו  2016