ליד ההרמון המלכותי
רבאט – בירת מרוקו
נולדתי בשנת- 1938 בבירת מרוקו, רבאט. היינו עשר נפשות במשפחה. האחים הגדולים שלי רצו לעלות לארץ ישראל עם עליית הנוער, אך הוריי לא הסכימו, הם רצו שכל המשפחה תעלה ביחד לארץ ישראל. הבית שלנו היה קרוב להרמון המלוכה. גרנו ליד מלך מרוקו, שנמצא ברבאט. כל בוקר כשהייתי קמה הייתי רואה מחלוני את ארמון המלך. הייתי בבני- עקיבא במרוקו. בבית- הספר דיברנו ערבית וצרפתית, אך בבית היינו מדברים גם קצת עברית. בבני- עקיבא תמיד דיברו איתנו על ארץ- ישראל והיה שם מלא מפות של ארץ ישראל. יום אחד המדריכים באו והם אמרו שמי שרוצה לעלות לארץ ישראל יכול. אני אמרתי שיש לי בעיה כי ההורים שלי לא וצים לעלות עכשיו לארץ ישראל. המדריכים אמרו לי שישכנעו את הוריי. כל ימי שלישי בערב היינו עושים מדורה ויושבים סביבה. יום אחד לקחו אותי לצד ואמרו לי שיש לי את ברכת ההורים שלי לדרך. שמחנו כל הנערים והנערות על שאנחנו עולים לארץ ורקדנו עד הבוקר. אחי הקטן אמר שהוא גם רוצה לעלות איתי לארץ- ישראל, המדריכים הצליחו לשכנע את הוריי להרשות גם לאחי לעלות איתי לארץ. אני זוכרת איך ארזנו את חפצינו והייתה שימחה מהולה בעצב, על שאנחנו עוזבים את ההורים.
בדרך לארץ
הגיע היום הגדול ובכינו כולנו, כל המשפחה. הפלגנו ממרוקו לצרפת, שם היינו צריכים להיות מספר חודשים עד שיאשרו לנו לעלות לארץ. גם שם היינו עושים מדורה כל ימי- שלישי ושרים. ואז המדריכים היו אומרים מי ביום רביעי זוכה לעלות לארץ. אחרי כמה שבועות אמרו אותי ואת אחי. לפני שבאנו להפליג לארץ לקחו אותי לשיחה ואמרו לי שרוצים לקחת את אחי לשוויץ למוסד שילמד שם איך להתנהג. אמרתי להם "בשום פנים ואופן. אני המחליטה. ההורים לא היו מסכימים לכך ואתם לא לוקחים אותו לשם. זה לא נתון לדיון". ואז הגענו לארץ- ישראל ואחרי כמה שנים, הורינו גם עלו לארץ. כשהוריי עלו לארץ- ישראל הביאו אותם לצריף עלוב שאין בו מים ולא חשמל. היה להם מאוד קשה. ההורים לא מצאו עבודה. בשנת- 1956 הייתה מלחמת סיני והיינו צריכים לחפור שוחות (בורות) ולהתחבא. היו יריות והיה אסור להדליק את האור ופחדנו מאוד בזמן המלחמה. אני זוכרת שהשירותים היו מאוד רחוקים ופחדנו ללכת לשם.
חפץ משפחתי
חפץ משפחתי שעובר במשפחתנו מדור לדור הוא השמלת- כלה של סבתא רבא שלי, שעוברת מדור לדור במשפחה. השמלה עשויה מזהב וקצת כסף אמתי. המוזיאון בראשון- לציון רצה אותה ועכשיו היא במוזיאון מוצגת שם ורשום שם: "תרומת שמעון ואסתר אלמוג". סבתא רבה שלי לבשה אותה ביום של החתונה של סבא וסבתא שלי.
הזוית האישית
אדר שמחי תיעדה את סיפורה של סבתה אסתר אלמוג במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר "שובו" בראשון לציון.
מילון
תנועת בני- עקיבא במרוקועם יסוד המדינה ועד תחילת שנות החמישים היה תור הזהב של תנועת הנוער החלוצית הדתית שקדמה לבני עקיבא, בח''ד, ברית חלוצית דתית, אשר ענתה על הצרכים של הנוער היהודי שעדיין היה ספוג עמוקות במסורת הדתית והקימה סניפים בכל המדינה- קזבלנקה, פאס , מכנאס ,ספרו , מרקש, רבאט. התנועה זכתה בגיבוי ובסיוע של תנועת הפועל המזרחי, שהייתה דומיננטית בפדרציה הציונית של מרוקו, והייתה הגדולה ביותר מכל תנועות הנוער הציוניות, עם יותר מ- 1000 חניכים. סיסמתה ''ארץ ישראל בלי תורה היא כגוף בלי נשמה ''. היא חינכה להגשמת חלוצית במסגרת משקי הקיבוץ הדתי. מסר חלוצי זה איבד ב- 1951 את כוחו עם זרם העלייה ההמונית, כאשר חניכי התנועה החלו לעלות עם משפחותיהם והקיבוץ לא משך אותם . ב- 1952 הייתה התאוששת לתקופה קצרה הודות לפעולתו החינוכית של שליח מחלקת העלייה- ע' קסטנבוים. במקביל היה ניסיון לפתח את ההגשמה החלוצית במסגרת תנועת הצופים היהודיים וזאת הייתה מטרת שלחותו של אשר אוחיון, בוגר התנועה במרוקו, ב- 1952 וב- 1955. אך תנועת הצופים היהודיים שמרה על עצמאותה ותכניה ולא השתלבה בפעילות בני עקיבא.
ציטוטים
”זכותנו על הארץ- מתוקף יהדותנו שאותה יש להעביר למדור לדור“