מאגר סיפורי מורשת

בשבילי לגדול בקיבוץ היה….. זה כל כך משמח לקבל כסבתא את מה שחסר לי בילדות…

קוראים לי דבורה (פורת) אורבוך, נולדתי בתאריך 7.5.1953, בבית יולדות בעיר רחובות בה אני גרה היום. הורי נולדו בלונדון שבאנגליה, הם עלו לארץ בשנת 1947 עם אחותי הגדולה מירה שהייתה בת שנה. הם הצטרפו לגרעין של "קיבוץ ישראלי ג'" שהקים את קיבוץ חצור אשדוד.

הם גדלו בבתים (ציוניים) שהאמינו שיהודים צריכים להקים את מדינת ישראל ולכן הצטרפו ל"הכשרה" בלונדון (קבוצות צעירים מתנועת החלוץ שהכינו עצמם לעלייה ארצה). לא יאומן! הם חיכו כעשר שנים, בציפייה מתמדת, עד שהצליחו לקבל ויזת תיירים שאפשרה להם כניסה לארץ, הגיעו באונייה לנמל חיפה ומשם נסעו לחיות בקיבוץ כל חייהם.

שש שנים מאוחר יותר, אמי חזרה איתי, מבית היולדות, היא הביאה אותי לבית התינוקות של הקיבוץ. מאותו יום גדלתי בבית ילדים עם קבוצת ילדים בני גילי. ביום עשינו הכל ביחד! שיחקנו, למדנו, התקלחנו, אכלנו, בדרך כלל, מאד נהנינו להיות בחברת ילדים כל היום.

בשעות אחר הצהריים ביקרנו את ההורים בחדר שלהם (דירת מגורים של חדר אחד). בשונה מהמקובל, הורינו לא לקחו חלק בהשכבת לילה, ארוחות, טיפולים רפואיים, ליווי החינוך שלנו ובחיינו האישיים.

בערב חזרנו לבית הילדים לארוחת ערב, לפני ההשכבה לשנת לילה התכנסנו סביב המטפלת לסיפור ומשם כל אחד למיטתו בחדרים של כשלושה ילדים. היו לילות שבהם התעוררתי מפוחדת, חיפשתי את לילי (אימא שלי). אני זוכרת שהלכתי לחדר של ההורים בדרכים החשוכות של הקיבוץ. הוריי החזירו אותי לבית הילדים, כי מבחינתם שם היה חדר השינה שלי… לאורך כל ילדותי, חסרה לי מאד אהבה פיזית של חיבוק, נשיקה, שיחות לב עם ההורים. קירבה של רגעים קטנים ביום יום הייתה עם ילדי הכיתה. אהבתי את המרחבים של דשאים ירוקים, חורשות אורנים עם ריח מיוחד, גינות פרחים ובתים עם גגות אדומים. ילדים שגדלים ומשחקים בחבורות.

מקימי הקיבוץ, ביניהם הוריי, האמינו בדרך בה בחרו לחיות וחששו מ"מה יגידו בקיבוץ", אם לא יתנהגו על פיה. אותנו הילדים, הם חינכו לקרוא להם בשמותיהם הפרטיים (ולא אבא ואימא), בשילוב עם הלינה המשותפת הם חיזקו את המסר שקבוצת הילדים היתה מעיין תחליף למשפחה. לכולם הייתה אמת אחת שכללה אידיאולוגיה סדורה, צורת חיים ברורה, מי שחשב או התנהג אחרת היה לא מקובל, ילדים עם קשיים נדרשו להיות כמו כולם.

כיתת הלימוד הייתה חלק מבית הילדים, יום הלימודים התחיל ב 7:00, נדרשנו לכבד את המורים בכך שקראנו להם בשמם, את הציונים נתנו בהערכות שבדרך כלל אהבתי ולא במספרים. העדפתי את המקצועות בהם קיבלתי הערכות טובות וזה גרם לי לאהוב את המורים ולהצליח במקצועות אלו. מהמורה למוזיקה, רחל, פחדתי, כשלימדה אותנו לנגן בחלילית, נהגתי להצמידה לשפתיים ולא לנשוף לתוכה, חששתי שאוציא צליל לא נכון והיא תעיר לי, או שהילדים יצחקו עלי. מאד חששתי להיות לא בסדר, כי אם התנהגנו שונה הביקורת הייתה מאד קשה ושיפוטית.

ארוחות בוקר וערב היינו אוכלים בקבוצת הילדים, נהגתי להכין לי גבינה לבנה עם ריבה, אהבתי את הפסים האדומים בתוך הלבן ואת הטעם המתוק (היחידי שהיה) ועד היום אני אוהבת להתפנק עם ריבה תוצרת בית עם גבינה טובה. ארוחות הצהרים הוגשו בחדר האוכל של הקיבוץ, לא אהבתי את האוכל הקיבוצי ונהגתי לאכול פשטידת גבינה מתוקה כתחליף לבשר (חלבון). ממתקים לא היו. זכור לי שסביב היותי בת תשע שנים, הגיעו לבקר קרובים של הורי מלונדון, מאד התביישתי מהם (בחיי היום יום שלנו נפגשנו עם אנשי וילדי הקיבוץ, כמעט ולא היו הזדמנויות למפגש עם אנשים שלא הכרנו והעדפנו להימנע), הם הביאו שקית קטנה של סוכריות שוקולד Quality Street. היה להן טעם גן עדן, לא מוכר. זוכרת אותי באה בשעות העבודה של ההורים, כשהם לא בחדר שלהם, לחפש את השקית הצבעונית והמבריקה, יפה במיוחד, כדי להנות מעוד סוכרייה, פחדתי שאבא שלי יראה אותי או יכעס עלי כשיגלה שלקחתי לו, הוא מאד אהב שוקולד אנגלי, שמר אותו לעצמו, מה גם לא ניתן היה להשיג בארץ.

בשנות הנעורים שלי, ילדי הקבוצה היו המשפחה, איתם ביליתי כל היום: בלימודים, בעבודה בענפי המשק, בפעולות של תנועת הנוער וכבוגרת נבחרתי להדריך קבוצת "השומר הצעיר" באשדוד. כמדריכים נחשבנו למנהיגים וראינו בעצמנו מביאים לעיר אידאולוגיה קיבוצית של אמון, שוויון, שלום, צדק, חיבור לטבע ועוד…. היום אני חושבת שזו הייתה תפיסה מאד יהירה ומתנשאת.

לימודי התיכון כללו בעיקר מבחנים פנימיים ללא מבחני בגרות ולכן כשרצינו ללמוד מקצוע באוניברסיטה נדרשנו לעבור את המכינה הקיבוצית שהחליפה עבורנו את בחינות הבגרות.

במכינה הקיבוצית, סבא אילן ראה אותי ואמר לחבר שלו: "איתה אני אתחתן!" הוא שלח אלי, את חברתי אסנת לשאול: "אם אני פנויה?" עניתי "כן, רק אם זה רציני!" באותם ימים סיימתי קשר זוגי של שבע שנים עם יורי. רק כעבור חצי שנה אילן התקשר: "תרצי לצאת איתי הערב?" עניתי לטלפון: "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" אילן: "הייתי צריך זמן להיפרד מקשר קיים". יצאנו, כאשר חזרתי לבייתי מהפגישה, מצאתי בית ריק, בזמן שלא הייתי יורי – ממנו נפרדתי, לקח את הדברים שלו, נבהלתי! ביקשתי מאילן לבא לקחת אותי אליו, מאז אנחנו ביחד. התחתנו אחרי שביקשתי מאילן ילד כמוהו. הדבר שהכי רציתי היה להקים בית שיש בו אהבה: ביננו, ועבור ילדינו ונכדנו.

אני עדיין לומדת איך עושים זאת ומזילה דמעות של כמיהה כל פעם שמקריאה את סיפור הילדים "ויהי ערב": של פניה ברגשטיין, שכולל את המשפט: "כשאבא נשק לה אוהב וסולח.." ושירים כמו "באה אליכם" של מירי מסיקה ודידי שחר: "ילדה שלנו כמה, התגעגענו חכי"…..

תמונה משפחתית

תודה לאילן, לילדי ונכדי האהובים. על כל מה שאתם מביאים לחיי, מרגישה שזה תיקון למה שחסר לי בילדותי.

הזוית האישית

יערה: היה לי כיף, הרגיש הזדמנות מיוחדת ורווח להיות ביחד. היה לי מוזר לשמוע איך ביטאו אהבה? האם היא היתה בכלל? שההורים היו חלק קטן מהחיים. אמליץ גם לנגה אחותי לבחור בסבתא לעשות את הסיפור.

דבורה: גם לי ההזדמנות לביחד שלנו סביב רגעים בחיים שלי ושל יערה היתה טובה. נהנתי לבקר את יערה בבית הספר. לשתף אותה בחוויות הילדות שלי, לחזור אליהן ולנסות להבין מה היה שם ולשמוע ממנה איך זה נשמע לה. מאד שמחתי שהשיח עלי עזר לנו לשוחח קצת על מה היא מרגישה בחיים שלה במצבים דומים. שמחתי מאד להזדמנות נוספת לעצור רגע כדי לראות מה יש לי היום ולהרגיש תודה.