מאגר סיפורי מורשת

רקע לסיפור – תקופת המעברה

ביולי 1957 עלינו ארצה שתי סבתות סבא אמא ואבא. אחותי הקטנה חוה בת תשעה חודשים, אחותי אורנה בת שנתיים וחצי ואני כמעט בת חמש.

הזיכרון שלי מהאנייה היה מאוד קשה כי כל הזמן הקיאו ובחדר שקיבלנו היה חלון עגול, הבובה שלי נפלה לים ואני ניסיתי לקפוץ להציל אותה, ותפסו אותי ברגליים והצילו אותי, אבל הבובה טבעה.

עלינו ארצה באניה "אפולוניה" שאיתה הגענו לחיפה, שם חילקו לנו דגלי ישראל ותפוח בדבש. בחיפה העלו אותנו על משאיות ולקחו אותנו לשכונת נוף ים ליד הים ששייך להרצליה. כשהגענו המקום היה ריק ושומם ורק חולות,הקימו לנו אוהלים והמקום נקרא מעברת נוף ים. השפה שדיברנו בה עם כל שאר העולים היה ביידיש ובפולנית. 

לאחר תקופה של כחודש החלו לבנות לנו במעברה צריפים. גרנו במעברה כשנתיים וחצי. במעברה התחילו לסדר אותנו בגנים שהוקמו במקום. כשהגענו מפולין שמי היה אידה והגננת אמרה שחייבים שם עברי ונתנה לי את השם גילה. (מאוד מעצבן שינוי השם). התקופה בשנתיים האלה הייתה קשה מאוד אבא עבד בתחנת השידור ברשפון ואמא עבדה בקטיף תפוזים. הסבים טיפלו בנו.

באותה תקופה הגיעה עלייה מטריפולי ומרוסיה וגם אותם הכניסו למעברה והתמזגנו איתם יפה מאוד ביחד. הצריף היה בנוי בשני חלקים: בחלק השני שלנו נכנסו לגור משפחה מרוסיה, אמא אבא ושני בנים שאיתם התיידדנו מאוד. וגם למדנו רוסית וגם את כל הקללות. המשחקים שלנו רוב הזמן היו בחולות על חוף הים. שיחקנו שבע מקלות חמש אבנים חבל משחקי כדור עוד…

באותה תקופה בנו את בית הספר הראשון בנוף ים (עדיין בית הספר פעיל) וכן גם את השיכונים הראשונים שלשם עברנו לגור.

לאחר 60 שנה חזרתי לראות את הבית בפולין לעיר שבה נולדתי דזרזוניוב ושם קבור גם סבי יחזקאל קנול. הבית נשאר כפי שעזבנו והיה מאוד מרגש. כיום אני גרה באיילת השחר ויש לי שמונה נכדים, שלושה ילדים ובעל.

האנייה אפולוניה שהעלתה עולים מפולין

בחצר השיכון

הזוית האישית

מורן: היה מאוד כיף לעבוד עם סבתא ולשמוע אותה מספרת על העבר שלה זה היה מאוד מרתק

גילה: העבודה הייתה מאוד מעניינת למדנו להכיר אחת את השנייה יותר טוב.

 אני וסבתא בתכנית הקשר הרב דורי