מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה ברגר, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי. המחשבה להעלות על הכתב את תולדות משפחתי לא החלה בשנים הצעירות לחיי, בהן הייתי עסוקה בעיקר במחשבות ובמעשים המאפיינים כל ילדה ונערה. יחד עם זאת, הייתי ילדה סקרנית ושאלתי שאלות רבות הקשורות בחייהם הקודמים של הוריי. מאוחר יותר התמקדתי בהקמת המשפחה ובבניית העיסוק המקצועי שלי, אך הנושא הזה ליווה אותי כל הזמן. רק בשנת 1996, כשנסעתי לראשונה לטיול שורשים לפולין עם אמי, אחותי ואחי, התחלתי לאסוף חומר, ודחקתי באמי לספר לי את זיכרונותיה כל עוד ראשה צלול, ואת כל מה שידעה על משפחת אבי (להפתעתי, ידעה לא מעט).

אבי יוסף אולק נולד בכפר גובורובו (בפולנית Goworowo ובאידיש גאוואראווע). הכפר נמצא במחוז אוסטרולנקה שבפולין. בגובורובו חיה לפני המלחמות קהילה יהודית גדולה. לפני מלחמת העולם הראשונה חיו בכפר למעלה מ-2.000 יהודים, שהיוו את מרבית תושבי הכפר. במהלך המלחמה נמלטו רבים מהתושבים היהודים מאימת המשטר הרוסי, שהאשים את נכבדי היהודים בסיוע לגרמנים. בין שתי מלחמות העולם פעלו בכפר מפלגות ציוניות שונות, הגם שמרבית התושבים היהודים היו חרדים והשתייכו לחסידויות שונות.

בגובורובו התקיימו חיי היהודים בתוך קהילה פעילה סביב בית הכנסת ובשילוב חיי תרבות מקומיים. מרבית היהודים חיו בבתי עץ. רק יהודים בודדים שמצבם הכלכלי היה טוב במיוחד, גרו בבתי אבן בסמוך לכיכר העיר. ב-8 בספטמבר 1939 נכנסו לכפר חיילים גרמנים והחלו לבצע פעולות קשות ביהודי המקום. כעבור שבועיים רוכזו יהודי הכפר ונדחסו לבית הכנסת הגדול. הגרמנים החלו להצית את בית הכנסת על כל היהודים שבו, רק בשלב מסויים הותר ליהודים לצאת מהמבנה הבוער. חלקם ניסו למלט את נפשם בקפיצה לנהר שזרם בעיר ורק חלק מהם ניצלו מטביעה. היהודים שנותרו בחיים הועברו לאוסטרולנקה ומשם לאזורים שבשליטת ברית המועצות, שם ניספו כמעט כולם. משפחתו של אבי ניצלה מגורל אכזרי זה, כיוון שעזבו את העיירה עוד לפני פרוץ המלחמה, ועל כך אספר בהמשך.

משפחת אולק

המידע הרחוק ביותר על שורשי משפחת אולק מתחיל מסבי, מרדכי אולק. סבתי בתיה (בָּשָה) לבית וישיניה נישאה לסבי בראשית המאה העשרים. הם החלו בחייהם המשותפים בגובורובו. סבא מרדכי היה קצב במקצועו. קצבות היה מקצוע עתיק במשפחה, שעבר מאב לבן. בבעלותו הייתה קצביה ברחוב הראשי של הכפר. שבעה בנים ובנות נולדו למרדכי ולבשה: גישה (1906), הרשל (1908), יעקב, לאה (1917) יוסף –אבא שלי (1921), חנה (1923) ומשה (1928). כשהגיעו למצוות, הצטרפו הרשל ויעקב לעבודת אביהם בקצביה ולקחו על עצמם חלק מהמטלות הקשות שדרשו כח פיזי.

המשפחה גרה בבית שנמצא ברחוב בַנְקֶה פינת אוסטרולנקה. (שמות הרחובות שונו עם השנים ובביקור שלנו במקום גילינו שהבית אינו קיים ובמקומו נבנה בניין אחר). בשנת 1933 חוקק המשטר הנאצי בגרמניה חוק אנטי יהודי האוסר על היהודים שחיטת עופות ובהמות על פי דין ישראל. החוק זלג גם למדינות נוספות, ביניהן פולין. זו כנראה הסיבה בגינה סבא נאלץ לכתת רגליו לכפרים השכנים ולקנות בשר ממגדלי עופות ובקר נוצרים למרות שהשחיטה נעשתה על פי דרכם (מרבית לקוחותיו היו יהודים).

אבי יוסף למד ב"חדר" יהודי בו לימדו תורה וגמרא ודיברו ביידיש. כשבגר הצטרף, כמו אחותו לאה, לתנועת בית"ר שפעלה באזור. כשעזבו הרשל ויעקב את גובורובו ועקרו לביאליסטוק, החל אבי לעבוד לצד אביו באטליז (בקושי מלאו לו 13 שנים). אבא סיפר לנו כיצד סחב על גבו "רבע פרה" מהכפר השכן לקצביה של סבא. גם סבתי החלה לעבוד בקצביה וסייעה לסבא בכל הקשור לתחום הכספי, לגביית כסף ולתשלומים שונים.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, ביקשו הרשל יעקב וגישה מהוריהם לעזוב את גובוראובו ולבוא לביאליסטוק. שלושתם כבר חיו עם משפחותיהם בביאליסטוק, לכן היה זה אך טבעי שבני המשפחה יצטרפו אליהם. באותה שנה נחתם הסכם בין ברית המועצות לגרמניה, על פיו התחייבו שני הצדדים לא לתקוף זה את זה ולא לסייע לצד שלישי לעשות זאת (הסכם מולוטוב-ריבנטרופ). כמו כן חולקה ביניהם פולין, כשחלקה המזרחי סופח לברית המועצות וחלקה המערבי לגרמניה. על פי ההסכם נמסרה ביאליסטוק (שנכבשה על ידי הגרמנים) לידי ברית המועצות ונשארה בשליטתה שנתיים. החיים תחת שלטון רוסי היו עדיפים בעיני מרדכי על פני חיים תחת שלטון גרמני בגובורובו. בשלב ראשון עברו לאוסטרוב מזובייצקה, הנמצאת 92 ק'מ צפונית מזרחית לוורשה, ומשם המשיכו לביאליסטוק.

הרוסים לא הסתפקו בשליטה על האזורים שסופחו לברית המועצות. הם תבעו מכל מי שחי בין גבולותיה לוותר על אזרחותם ולקבל על עצמם אזרחות רוסית. הם ראו במעשה הזה אקט המוכיח נאמנות למשטר. לא כל הפולנים הסכימו לוותר על אזרחותם הפולנית. משפחת אבי הייתה בין אלה שסירבו לדרישת הרוסים, ולכן, כמו כל מי שלא היה אזרח רוסי, נשלחו למחנות עבודה בהרי אורל. אזור הרי אורל היה ידוע במרבצי הברזל העשירים שלו, ולכן הוקמו באזור מפעלי פלדה, שיצרו את מרבית כלי הנשק, הטנקים וכלי התחבורה עבור הצבא הרוסי. למפעלים הללו היו נחוצות הרבה ידיים עובדות, וזולות בעיקר.

משפחת אבי נשלחה מביאליסטוק למחנה עבודה במגניטוגורסק שבאזור הרי אורל. הם נאלצו לעבוד עבודה פיזית קשה בתנאים קשים ותמורת מעט מזון. הוריו המבוגרים של אבי שוחררו מעבודה בשל גילם, אך כל הצעירים, ואבי ביניהם, יצאו מדי יום לעבודת פרך שעות רבות ביום. אבי סיפר לי שאחת העבודות שהוטלו עליו הייתה קשירת בולי עץ ענקיים זה לזה (העצים נכרתו ביערות הסמוכים) והפיכתם למעין רפסודה כדי להשיטם על מי נהר האורל למקומות שונים ברחבי רוסיה. במהלך העבודה נשברה אצבעו והוא התקשה להמשיך בעבודה. האצבע כמובן לא טופלה כראוי ולא חזרה לתפקוד מלא. כל בני המשפחה שהגיעו למחנה גרו סמוך זה לזה וטיפלו בסבתא שלהם, שהגיעה כמעט לגיל 100.

למרות התנאים הקשים השתדלו הצעירים היהודים הצעירים לשמור על קשרים חברתיים מסויימים ולא ליפול ברוחם. כך הכיר אבי את האחיות לבית שמטנקה (לובה והתאומות חנה וידג'ה) שהגיעו לשם עם משפחתן. סבתא בשה חיבבה את לובה ורצתה שבנה ינשא לה (בטענה שהיא היחידה שיש לה מקצוע כתופרת), אבא קיבל את הצעת אמו ברצון והשניים הפכו לזוג.

במהלך שהיית המשפחה במגניטוגורסק הופר הסכם מולוטוב-ריבנטרופ (1941) וגרמניה פלשה לאזורים שהיו על פי ההסכם תחת שליטת ברית המועצות (מבצע ברברוסה) והקלפים נטרפו מחדש. בעקבות כיבוש פולין (1939) נמלטה הממשלה הפולנית לרומניה לקבלת מקלט זמני, ואחרי שהוכרה על ידי בעלות הברית, התיישבה בצרפת. כשזו נכבשה על ידי הגרמנים, עברה הממשלה הפולנית לאנגליה וקבעה את מושבה בלונדון. משם פיקדה על כוחות צבא פולין במהלך המלחמה, אף שלא היה בידה כוח ממשי. זמן קצר אחרי שהחל מבצע ברברוסה נפתחו שיחות בין שיקוסרקי, ראש הממשלה הפולנית הגולה, לבין ברית המועצות, במהלכן נחתם הסכם על פיו ישוחררו כל האזרחים הפולנים ממחנות העבודה הסובייטים ויוכלו להצטרף לצבא פולני, שיוקם בברית המועצות ויילחם לצד הצבא האדום הרוסי. כך הוקם צבא אנדרס שהורכב מחיילים ומפליטים.

הממשלה הגולה ציפתה מהצעירים הפולנים להתגייס לצבא אנדרס ומכל השאר לעבוד ולדאוג לפרנסתם. הילדים והמבוגרים שלא היו כשירים לשירות בצבא, התיישבו במחנות פליטים לא הרחק מהמחנה הצבאי הפולני. החלטת המשפחה לא לוותר על האזרחות הפולנית התגלתה בדיעבד כהחלטה נכונה. הם שוחררו ממחנה העבודה במגניטוגורסק ועברו לעיר סמרקנד שבאוזבקיסטן. סמרקנד היא העיר השלישית בגודלה באוזבקיסטן ובה הייתה קהילה יהודית בוכרית ותיקה. הפליטים הרבים שהגיעו לשם גרו באוהלים שנבנו בקרבת מחנות צבא פולנים שהיו בין טשקנט לסמרקנד. חלק מהצעירים התגייסו לצבא אנדרס כדי להתפרנס. סמרקנד הפכה לעיר מקלט בה מצאו יהודים עבודה ותרמו רבות לכלכלת אוזבקיסטן, בעיקר במקצועות החייטות, האריגה, עיבוד עורות, חקלאות וכו'. אלפים מהם נשארו שם גם לאחר סוף המלחמה והקמת מדינת ישראל. אבא שלי וידג'ה אחותה של אמי, למשל ,עבדו במפעל טקסטיל בו תפרו מדים צבאיים עבור הצבא הרוסי. יחד עם זאת, אבא לא ויתר על אהבתו למסחר בשוק השחור שהיה בלתי חוקי. הוא עשה עסקאות קטנות כמו מכירה וקנייה של זהב ודולרים בתקווה לא להיתפס על ידי השלטונות. אבא שלי אהב את תחושת המתח הסכנה וההתרגשות שמילאו את גופו באדרנלין ונילוו לעסקים האלה. הוא המשיך בכך עוד שנים נוספות כאשר חזרו לפולין.

הביקור בגובורובו

בשנת 1996 נסעתי עם אמי, אחי ואחותי לטיול שורשים בפולין. בביקורנו בגובורובו לא הצלחנו למצוא אתרים רבים מתקופת חייו של אבי במקום. בית העלמין היה הרוס לגמרי. חלק קטן מהמצבות שנותרו הובאו על ידי התושבים לחצר בניין העירייה. לטענתם מרבית המצבות נבזזו בידי הגרמנים למטרת ריצוף דרכי גישה. גם מבית הכנסת לא נשאר זכר. על חורבותיו נבנה פאב המשמש כיום את תושבי הכפר. מרבית בתי הכפר שהיו בנויים מעץ לא נותרו. רק בניין אבן שהיה שייך בעבר למשפחה יהודית עשירה (משפחת פרידמן) נותר במקומו.

טיילנו ברחוב הראשי, ובעזרת זקנה פולניה מקומית שזכרה את המשפחה, הגענו למקומות בהם היו האטליז של סבא ובית המשפחה. לשניהם לא נותר זכר. במרכז העיר (הרִינֶק) ראינו רק את הבאר הישנה (שאין בה מים) ואת הידית שבעזרתה הוציאו מים מהבאר בימים בהם לא היו מים זורמים בבתים. עוד ראינו שם אנדרטה שנבנתה אחרי המלחמה ובה הכתובת "לזכר המתים במלחמה" (שום אזכור ליהודים). האישה הפולניה החביבה לקחה אותנו לביתה, ושם פגשנו איכרה שסיפרה לנו עד כמה פחדה בצעירותה מהיהודים. היא גדלה על ברכי עלילות הדם הידועות שסיפרו על יהודים שרוצחים ילדים נוצרים ואופים מדמם מצות לפסח. עוד סיפרה לנו, שמדי פעם ביקשו ממנה יהודים לשמש "גוי של שבת" ולבצע פעולות שהיו אסורות עליהם בשבת. היא סירבה כמובן, עד שנתנו לה לחמניה טריה וטובה, ששכנעה אותה ש"היהודים לא כל כך נוראים". מאז למדה להכיר אותם וכבר לא פחדה מהם.

החלק המשמעותי ביותר בביקור בגובורובו היה בבנין העירייה ובארכיון העיר. ביקשנו לחפש בארכיון מידע על משפחת אולק ולשמחתנו מצאנו לא מעט פרטים. נאסר עלינו להוציא מסמכים או לצלם אותם, לכן נאלצנו לקרוא אותם, לתרגם לעברית ולכתוב על גבי דפים. וזה המידע שקיבלנו: ההורים מרדכי אולק ובתיה לבית וישיניה וילדיהם – גישה, הרשל, יעקב, לאה, יוסף, חנה ואלכס. ועוד מצאנו: "ביום 27.8.1926 הגיע מורטק אולק בן 44 ועד נוסף בשם מורטק שרושקביץ, מורה בן 65. הם הודיעו כי מורטק אולק הוליד ב-1921 ילד עם בשה וישיניה, שנימול על ידי מושק בורנשטין. הילד נקרא יוסף אולק".

ידוע לי שאבי נולד ב-19.7.1919. מדוע רשום בעירייה כי נולד ב-1921? מדוע רשם אותו אביו רק בשנת 1926? לסתירה הזו יכולות להיות שתי תשובות. מרבית היהודים לא רשמו את ילדיהם בעיריה מחשש גיוסם לצבא הפולני בהגיעם לגיל 18. הם הסתפקו בטקס ברית המילה וברישום בפנקסי הקהילה היהודית. סבי רשם את אבי רק מתוך אינטרס כלשהו שהביא לו ולמשפחתו תועלת כלכלית. אולי הוסיף לו שנתיים כדי להקטין את הפער בין שנת היוולדו לבין השנה שקיים את הרישום (1926).

ועוד מצאנו בארכיון: "ב-1.5.1934 בשעה 12:00 הגיע מורטק אולק בן 50 (קצב) והביא שני עדים – שולם פרשקובסקי (קצב בן 25) וניסים רוחָנה (קצב בן 40), להודיע על הולדת בת – לאה, שנולדה ב-10.2.1917 בשעה 11:00. לא דווח עליה קודם כי האב אנאלפבית ועני!" לאה נולדה בשנת 1917. עד שנת 1934 לא דיווח עליה אביה לא בשל היותו "עני ואנאלפבית" (כנראה נדרשה להיכתב בפרוטוקול סיבה לאחור ברישום), אלא מפני שלא ראה כל צורך בכך. מאחר שלאה עמדה להינשא באותה שנה (1934) נדרש כנראה הרישום.

קורות משפחת אולק

גישה אחותו הבכורה של אבי נולדה בשנת 1906. היא נישאה לשוּלֶם פרשקה. שניהם נספו בשואה. הרשל נולד בשנת 1908. הוא נישא לרייזל לבית חצרון. הרשל נפטר בשנת 1966. יעקב נישא לגילקה לבית דויידט, היו להם שני ילדים, בן ובת. כולם נספו בשואה. לאה נולדה בשנת 1917. חנה נולדה בשנת 1923 ונישאה למונייק ברקוביץ יליד 1922. היא עלתה ארצה בשנת 1948 יחד עם הוריה. משה נולד בשנת 1928. הוא עלה ארצה עם קבוצת "ילדי טהרן". ההורים מרדכי ובשה עלו ארצה ב-1948, גרו בדירה ברחוב ירושלים ביפו ופתחו אטליז בקומה הראשונה של הבניין בו גרו.

הרשל

בתום המלחמה עזב הרשל את סמרקנד עם רעייתו רייזל וארבעת ילדיהם – ישראל (1929), רוחלה (1933), חיים (1940) ואהובה (1942). בשל קשריה של אהובה עם בחור בעל רקע מפוקפק החליטו ההורים בשנת 1959 לעזוב את הארץ ולעקור לארצות הברית. רק ישראל הבכור ואחותו רחל נשארו בישראל. רחל נישאה ליוסף דומב ונולדו להם שני ילדים – אלי וגידי, שנפטרו בגיל צעיר ממחלת דם על רקע גנטי. הם נותרו חשוכי ילדים.

ישראל נישא לאסתר שניידר ונולדו להם שני ילדים – מרדכי ויהודית. חיים נישא לדבי ונולדו להם שני ילדים – סטיבן וליסה, הם חיים בפלורידה. אהובה נישאה לגדעון פששחזדה ונולדו להם שני ילדים – רני וסילביה, גם הם חיים בפלורידה. ציפי נישאה לרוברט מרינו ונולדו להם שני ילדים – גרגורי וצ'אד, הם גרים בלונג איילנד. ציפי נפטרה בסוף שנות ה-50 לחייה.

לאה

לאה נולדה בגובורובו ב-10.2.1917. היא נישאה בגובורובו בשנת 1934. איני יודעת מה היה שם בעלה. היא ובעלה עזבו את הכפר ועברו לביאליסטוק עוד לפני כל המשפחה. במהלך חייהם בביאליסטוק (ואולי עוד בגובורוב) נולד להם בן.

באחד הימים יצאה לאה מביתם למטרה כלשהי, וכשחזרה גילתה לאימתה, שהאזור הופצץ בידי מטוסי קרב גרמנים. הבית נהרס, בעלה ובנה נהרגו ונותרו מתחת להריסות. לאה שבורת הלב לא זכתה להביאם לקבורה. היא עברה לגור בבית אחיה הרשל, סבלה מדיכאון עמוק והתקשתה להינחם. עם כל הכאב נאלצה לעזוב את ביאליסטוק ולעבור יחד עם כל בני המשפחה למגניטוגורסק.

במחנה העבודה פגשה פעם נוספת את זיגמונד סוננד, אשר חיזר אחריה עוד בביאליסטוק. הם לא יכלו להינשא כדת וכדין, כיוון שעל פי ההלכה נחשבה לאה לעגונה. הוריה התנגדו לקשר שלה עם זיגמונד. כנראה בשל העובדה שלא יכלו להינשא. כשעברה המשפחה לסמרקנד הצטרפו גם הם. למרות התנגדות המשפחה הם נשארו יחד ובסמרקנד ונולד בנם היחיד אדם. הם חלקו אוהל עם אבי ואמי.

במהלך שהייתם בסמרקנד הרתה לאה פעם נוספת. היא החליטה שאין ביכולתם לפרנס נפש נוספת. היא פנתה לאישה שנהגה לעזור לנשים להפיל עוברים הבלתי רצויים. האישה הכניסה לתוך רחמה של לאה מסרגה והרגה את העובר. לאה סבלה מזיהום קשה בעקבות ההליך הזה ונפטרה.. זיגמונד נשאר לבדו עם אדם. אמו ושני אחיו באו לסייע לו בגידול בנו. יותר מאוחר עבר איתם לשצ'צ'ין, משם עברו למחנה העקורים בבארי שבאיטליה, ואחרי קום המדינה עלו ארצה.

לאחר עלייתם ארצה טיפלו באדם סבתו ודודתו חנה (אחות אמו), שגרו ביפו. זיגמונד עבד בבית דפוס ביפו (משפחתו עסקה בתחום זה עוד בפולין). כשחנה הרגישה שאינה יכולה להתמודד עם גידולו של אדם הוחלט לשלוח אותו לפנימיה. אדם התקשה להתאקלם וחי במספר פנימיות, עד שהגיע לפנימיה בעין כרם, שם הצליח להשתלב ולמד עד הגיוס לצבא. בתום השירות הצבאי הצטרף לגרעין נח"ל שהתיישב בקיבוץ צובא, שם הוא חי עד היום.

חנה

חנה הכירה עוד בגובורובו בחור צעיר שהגיע מלודג' בשם מונייק ברקוביץ. במגניטוגורסק נפגשו פעם נוספת, וכשהגיעו לסמרקנד באו בברית הנישואין. בסמרקנד נולד להם בן שנפטר כנראה מתת תזונה. במהלך המלחמה, בשל התנאים הקשים במחנה העבודה חלתה חנה בשחפת. זו הסיבה שעם תום המלחמה ב-1945 נסעו לאוסטריה כדי שתתאשפז בסניטוריום אשר טיפל בחולי שחפת. גם הוריה הצטרפו אליהם.

אחרי שנתיים, ב-1947 עלו ארבעתם ארצה והתיישבו ביפו באחת הדירות הנטושות. חנה טיפלה בהוריה הזקנים עד יום מותם. אמה נפטרה ב-1950 ואביה נפטר ב-1952.שניהם קבורים בבית העלמין בקרית שאול. בשל האובדן הקשה שחוותה עם אובדן בנה החליטה חנה שאינה רוצה ילדים. לאחת הולדת חנה, בתו של אחיה מושק, התקשתה נינה רעייתו לטפל בתינוקת בעקבות הלידה הקשה שעברה. חנה התגייסה לטפל באחייניתה, וזאת בנוסף לגידולו של אדם בנה של אחותה לאה ז"ל. בעקבות הטיפול בחנה הקטנה השתנתה דעתה של דודתה והיא החליטה להביא ילד לעולם. בשנת 1945 נולדה בתם היחידה בתיה. חנה נפטרה בשנות ה-80 לחייה.

מושק

משה (בפי חבריו מוֹשָק) עלה ארצה בשנת 1943 עם קבוצת "ילדי טהרן". בשנת 1943 עם הקמת הצבא הפולני בהנהגת הגנרל ולדיסלב אנדרס על אדמת ברית המועצות, סופחו אליו אלפי פליטים וביניהם גם ילדים. כשהגיע אנדרס עם צבאו לאיראן, שהייתה באותם ימים תחת שליטה בריטית, הקימה הסוכנות היהודית מחנה לאותם 719 נערים ונערות פליטים. הילדים נאספו ממקומות שונים בפולין וברוסיה בהם התקבצו פליטים. משה עלה לרכבת שאספה מספר ילדים גם בסמרקנד. הסוכנות היהודית ארגנה את עלייתם לארץ ישראל. הושגו עבורם סרטיפיקטים משלטונות המנדט הבריטי, ואונייה מהרשויות באיראן. בפברואר 1943 הגיעו הילדים למחנה בעתלית.

בארץ נישא משה לנינה פנסר עולה חדשה גם היא, ונולדו להם שתי בנות – חנה ולידיה. משה גוייס בגיל 17 לצבא והשתתף בקרבות מלחמת השחרור. אחרי השחרור עבד בבניין. תקופה מסוימת כנהג משאית ונעדר הרבה מהבית. בהמשך חייו היה לקבלן בנין וסייע רבות לחנה אחותו.

משפחתה של אמי לובה 

בֵּירוּ ובָּשָה (בתיה) פילץ חיו והקימו משפחה בעיירה בולוניה (Bolonie) שבפולין השוכנת כ-18 ק"מ מערבית לוורשה. בבעלותם הייתה מכולת/מעדניה בה עבדה בשה, בעוד שביירו עבד במפעל לייצור סוכר (מִיכַיילוֹב סוּכוֹבֵנְיָה), שעמד בפאתי העיירה. העיירה בולוניה הייתה גדולה יחסית לכפרים שבאזור. התקיימו בה חיי קהילה וחיי תרבות פעילים. היו בעיירה בית קולנוע, תיאטרון, פארק גדול, בתי ספר, כנסיה, בית כנסת וכמובן בית עלמין יהודי.

לפני מלחמת העולם הראשונה היוו יהודי בולוניה מחצית מכלל אוכלוסיית העיירה. בין שתי המלחמות פעלו בעיירה מפלגות ציוניות שונות. באותן שנים נמנו בעיירה כ-1,260 יהודים – כרבע מסך תושביה. בספטמבר 1939 נכבשה העיירה בידי הגרמנים. הם שדדו את החנויות ובתי היהודים וחטפו יהודים לעבודות כפיה. בעיירה מונה יודנרט שנצטווה לספק לגרמנים את כל דרישותיהם. לעיירה הגיעו פליטים יהודים רבים שגורשו מישובי הסביבה. בסתיו 1940 הוקם בעיירה גטו ובראשית 1941 שהו בו כ-2,100 יהודים שסבלו מתנאי חיים קשים. בפברואר 1941 חוסל הגטו ותושביו הועברו לגטו ורשה. בית העלמין בעיר נהרס לחלוטין.

שמונה בנים ובנות נולדו לבירו ולבתיה (לבית גבר): סבתי רבקה (1894), דינה-רחל (1894), רייזל (1901), לאה (1903), מאשה (1905), איְידֶס (1905) (אולי היו תאומות ואולי חל בלבול במידע שיש בידי), אלקה (1908), בן הזקונים מוטל (מרדכי) (1910) ובן נוסף בשם חיים שאיני יודעת את תאריך הולדתו.

כשבגרה רבקה סבתי, שלחו אותה הוריה לעבוד בקיוסק המשפחתי שעמד בתחנת הרכבת של בלוניה. מבחינתה היה זה אירוע משמעותי, כיוון שבתחנת הרכבת הכירה את שלמה שמיטנקה (תרגום: שמנת) – צעיר יהודי שהגיע לבלוניה בעקבות פעילותו האינטנסיבית בתנועה הקומוניסטית-פולנית. שלמה נולד בכפר ויסקיטסי בפולין.

ויסקיטסי (Wiskitki)– כפר במחוז ז'יררדוב שבפרובינציית מזוביה בפולין. עד השואה התקיימה בו קהילה יהודית. בין שתי מלחמות העולם עסקו מרבית יהודי הכפר בתעשיית הטקסטיל המקומית. ב-8 בספטמבר 1939 נכבש הכפר בידי הגרמנים שהתעללו ביהודים, שדדו את רכושם ופגעו בהם פיזית. חוקי הגזע, כולל הדרישה לענוד טלאי צהוב, נשמרו בקפדנות על ידי קבוצת היודנרט (משטרה יהודית) שמונתה על ידי הגרמנים. חלק גדול מהיהודים נשלח לעבודות כפייה. בפברואר 1941 גורשו מהכפר 2,000 יהודים לגטו ורשה.

אביו, מרדכי שמיטנקה, היה סנדלר במקצועו. הוא נפטר כשמלאו לשלמה 7 שנים. סבא שלמה סיפר כיצד הלך מאחורי עגלת המתים כשהוא אוכל לחמניה…. שני אחיו של שלמה היגרו בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19 לארגנטינה, והאחות וִיטְל גרה עם בעלה לייבל ושני ילדיהם מוטקה ולובה בוורשה.

הכרותם של שלמה ורבקה הביאה אותם לזוגיות רצינית והשניים החלו בחיים משותפים בבולוניה עיר הולדתה של רבקה, סמוך לבני משפחתה. איני יודעת אם קיימו טקס נישואין יהודי כדת וכדין. האם שלמה הקומוניסט המושבע, שהתנגד לכל סממן דתי, נכנע לדרישות הורי כלתו שומרי המסורת, או אולי הורי הכלה נכנעו לאמונתו של חתנם וויתרו על הטקס? כך או כך השניים השתכנו בבניין דירות בנוי אבן בו גרו מספר משפחות. הם גרו בקומה הראשונה, בעוד בקומה השלישית גרה דינה אחותה של רבקה. דודה דינה (כך קראו לה כולם) לא נישאה מעולם, אך התחברה מאוד למשפחה ובעיקר לשלמה גיסה, כיוון שגם היא הייתה חברה במפלגה הקומוניסטית, הייתה פעילה מאוד ותרמה סכומי כסף לא מבוטלים לטובת המפלגה.

עם השנים התרחבה משפחת שמיטנקה. ב-5.4.1919 נולדה אמי לובה – הבת הבכורה, אחריה נולדו התאומות ידג'ה וחנה ובן הזקונים מוטקה. עיקר פרנסת המשפחה נפל על רבקה סבתי, שעבדה במעדנייה המשפחתית ובמכירת גלידה תוצרת עצמית. מלבד כל אלה היא עסקה בריפוי בעזרת כוסות רוח. היא נהגה ללכת לבתי התושבים ולטפל בהם.

סבא שלמה היה טיפוס שונה. הוא היה עסוק בפעילותו האינטנסיבית במפלגה הקומוניסטית תוך שהוא לוקח על עצמו סיכון רב בשל רדיפת השלטונות. גיסתו דינה סייעה לו בפדיון אסירים פוליטים בעזרת הכסף שחסכה מעבודתה כתופרת והיה מיועד בין היתר גם למטרות אלו. סבא שלמה היה איש חברה, חובב תיאטרון וקולנוע ונהג אפילו לשחק בתיאטרון המקומי (בפולנית וביידיש). מדי פעם גם כתב הצגות ושיחק בתפקידים הראשיים (למשל – יוסף בסיפור התנ"כי על יוסף ואחיו).

אמי לובה בגרה והחלה ללמוד בבית הספר הפולני. בימי א', כשבית הספר הפולני היה סגור ,למדה בבית הספר היהודי. כשסיימה לימודיה בסוף כיתה ח' החלה לעבוד כעוזרת לתופרות ולחייטים במשפחה. היא סייעה לאמה ולדודתה דינה, ומדי פעם נסעה לוורשה כדי לרכוש עבורן חוטים, כפתורים ודברי סדקית הקשורים לתפירה. כשמלאו לה 16-15 נסעה לוורשה כדי להתגורר בביתו של אחד מדודיה שעבד כחייט ומכר בדים בחנות טקסטיל שבבעלותו. שם למדה לתפור ולסייע בגזירת בדים לקראת התפירה ובמכירת בדים בחנות. כשחזרה לעיירה עבדה אצל משה בורוחוביץ, בעלה של דודתה לאה, שהיה אף הוא חייט.

כל בני המשפחה שגרו בעיירה נהגו לבלות יחד בימי הולדת ובחופשות מחוץ לעיירה. את החגים היהודים לא חגגו בבית אמי, כנראה בשל העובדה שאביה הקומוניסט התנגד למנהגים דתיים. בימי הקיץ נסעו כולם לאתרי מרפא, או לאזורי נופש ליד אגמים ויערות, שכרו חדרי נופש ובילו בטבילה במים הקרירים. גם סבתא רבקה ואחותה דינה לקחו מספר ימי חופש והצטרפו לבני המשפחה. דודה דינה לא נחה גם שם. היא נהגה לקחת איתה את מכונת התפירה ולתפור בכל רגע פנוי כדי לעמוד במחויבויות שלה כלפי נשות העיירה וגם כלפי כל בנות המשפחה המורחבת. אימא סיפרה לי, כי לפני המלחמה הגיע לבולוניה מסוחוצ'ב בחור יהודי בשם אַבֶּה כדי לעבוד כשוליה במתפרה של משה בורוחוביץ בעלה של דודה לאה. אימא ואבה התיידדו מאוד ותכננו להינשא. המלחמה שינתה את כל התוכניות… במהלך המלחמה נפרדו דרכיהם ויותר לא נפגשו.

טיול שורשים

בשנת 1996 נסעתי עם אמי, אחי ואחותי לביקור בבולוניה, עיר הולדתה של אימא. נסענו מוורשה ברכב שכור והגענו לעיירה. אחד הדברים הראשונים שעשינו היה לחפש את בית ילדותה של אימא. מצאנו ברחוב ורשבסקה 17 את בניין הדירות. אימא הביטה על הבניין המוזנח והישן ומיד הכירה אותו. ביקשנו מדיירי הדירה לראות אותה מבפנים, ולשמחתנו נענו לבקשה. מדירת חדר הפכה עם השנים לדירת שני חדרים, אך השירותים היו עדיין בחצר בתוך צריף ובתוכו בור כריעה.

המשכנו לביקור במפעל הסוכר מיכַייְלוב סוּכוֹבֶניה– בו עבד סבא בֵּירוּ (סבא של אימא). אימא זכרה כיצד רכבה על אופניה כל יום בצהרים על מנת להביא לסבא את ארוחת הצהרים שלו בכלי מיוחד בעל שלושה מיכלי אוכל סגורים ומונחים זה על גבי זה. עוד זכרה אימא כיצד הצליחה לרכוש לעצמה אופנים שעזרו לה להגיע ממקום למקום, בעזרת סכום כסף שנתן לה סבא בירו בנוסף לסכום שהצליחה לחסוך מעבודתה כעוזרת של דודה דינה.

סבא בירו עבד במפעל 51 שנה עד שנפטר. הוא היה היהודי היחיד שעבד במפעל, כנראה בשל הקשרים של רעיית בעל המפעל עם דודה דינה שתפרה את כל בגדיה. בשנים הראשונות הגיעו הפועלים לעבודה ב"הסעות" על גבי עגלות רתומות לסוסים. אימא זכרה שסבא בירו לא הסכים לעלות על ההסעות בחינם. אם לא היה בידו הכסף עבור הנסיעה, העדיף ללכת ברגל, גם בימים קרים מאוד בהם השלג העמוק כיסה את כל האזור. עוד זכרה אימא כיצד נהג סבא בירו ללכת בלילות הקיץ ולקטוף פירות יער ביערות שהיו בבעלות הפולנים. הוא נהג לתת לבעלי השדות חלק מהרווחים שנותרו בידיו לאחר המכירה.

המשכנו בדרכנו לבית העלמין היהודי, אימא מצאה את מיקומו מיד. הוא היה בתוך שדה חיטה רחב ידיים. הסתובבנו זמן רב אך לא מצאנו את מקום קבורתו של סבא ביירו. בעודנו מסתובבים ומחפשים פגשנו אישה מקומית ששאלה למעשינו. תוך מספר משפטים גילינו, שהאישה זוכרת את משפחת פילץ. אימא והאישה העלו זכרונות מן העבר ובין היתר נזכרו בארוע בו הייתה אהבה אסורה בין יהודיה לנוצרי. מצאנו מקום הרוס לחלוטין. פה ושם היו זרוקים שברי מצבות על האדמה, זכר קטן לבית העלמין הגדול שהיה שם לפני המלחמה. לא ויתרנו על ביקור בבניין העירייה. על גג הבית ניצב עדיין השעון הגדול בדיוק כפי שאימא זכרה. הצלחנו להוציא מהארכיון את תעודת הלידה של אימא, של אחיותיה ושל אחיה. לא נשאר בעיירה כל זכר לבית הכנסת. על תיליו נבנו בנינים אחרים.

1941-1939

החיים השקטים הופרו והשתנו ללא היכר בשנת 1939. עם פרוץ המלחמה, כשגרמניה מאיימת על פולין, החליט סבא שלמה שהגיע הזמן לעזוב את בלוניה ולעבור לוורשה העיר הגדולה, ששכנה במרחק 18 ק"מ בלבד מבלוניה. בוורשה גר חיים פילץ אחיה של סבתא רבקה, בעזרתו מצאו מחסה במרתף של משפחתו (ברחוב לשניו). הם נשארו שם שלושה שבועות בלבד. זמן קצר לאחר שהגיעו לוורשה החלו מטוסים גרמנים להפציץ בעוצמה את העיר. סבא שלמה קיווה שבלוניה לא מופגזת עדיין והמשפחה חזרה לעיירה שלהם כדי לגלות, שהמלחמה הגיעה גם לשם והעיר השתנתה ללא הכר.

הגרמנים שהשתלטו על העיר זיהו את סבא כאיש בעל קשרים רבים בקהילה היהודית, ודרשו ממנו להכין רשימות של כל התושבים היהודים בעיר במטרה להשתמש בהן לצורך שליחתם למחנות עבודה או למטרות אחרות גרועות לא פחות. סבא סירב בכל תוקף למלא את התפקיד הזה. הוא אמר באופן נחרץ שאלו לא הגרמנים שזכר מהתקופה שלפני המלחמה. "אלה גרמנים אחרים… מסוכנים מאוד", אמר. הוא החליט לעבור עם כל המשפחה לביאליסטוק, שנכבשה בידי הגרמנים בספטמבר 1939, אך הועברה לידי הסובייטים בהתאם להסכם מולוטוב-ריבנטרופ. סבא האמין שעדיף לחיות תחת שלטון סובייטי ולא גרמני.

סבא עזב את העיר ראשון. הוא חצה את הגבול לרוסיה עם עגלה וסוס. הוא צירף אליו את ידג'ה בתו ואת אַבֶה החבר של אמי שעבד בחנות המשפחתית. השלושה הגיעו לביאליסטוק וזמן לא רב אחריהם, הצטרפו גם סבתא, אחותה דינה ושלושת הילדים: לובה, חנה ומוטקה. הגבול בין פולין לרוסיה נפתח לשעות ספורות במהלך היום, ואת הזמן הזה ניצלו כדי לעבור לצדו השני. מוטקה, אחיה של אימא, זכר כיצד ליד הגבול עצר אותם חייל גרמני. הפחד היה גדול. למזלם הצליחה דודה דינה בעזרת הכסף שברשותה לשחד את החייל הגרמני וכך הצליחו לעבור את הגבול ולהתאחד עם סבא וידג'ה בביאליסטוק. רק זמן רב אחרי שהגיעו לעיר, הגיעו גם החבילות בהן ארזו מעט בגדים, כלים וחפצים אישיים. בני המשפחה מצאו מחסה בבית אחד מידידיו של סבא, ונשארו שם עד ספטמבר 1940.

התקוות של סבא לחיים טובים יותר תחת שלטון סובייטי התבדו. המדיניות הסובייטית בביאליסטוק לא הייתה סובלנית כלפי זרים. הם דרשו מכולם להמיר את אזרחותם מפולנית לרוסית כחלק מהצהרת נאמנות למשטר הסובייטי. סבא וסבתא קיבלו החלטה שלא להיענות לדרישה, והיו נתונים לפחד מתמיד מפני גירוש או מפני גורל קשה אחר. הם המשיכו להסתתר בבית החבר, וכשהמקום היה צר מלהכיל את כל המסתתרים עברו למאפיה גדולה שהייתה אף היא בבעלות מכר מבלוניה.

אבל המזל לא שיחק להם. בספטמבר 1940 נתפסו כולם על ידי שוטרי ה-נ.ק.ו.ד. הרוסים ונשלחו למחנה עבודה בארכנגלסק, עיר מחוז בצפון מערב רוסיה קרוב לחוג הקוטב הצפוני. העבודה במחנה הייתה קשה והתנאים והקור המקפיא היו בלתי נסבלים. אימא עבדה בחפירות באדמה לצורך הנחת צינורות מים. סבתא, דודה דינה והילדים שוחררו מעבודה בשל גילם. סבא שלמה נאלץ לעבוד בעבודת פרך. בשל מצבו הבריאותי הבין סבא שלא יוכל לעמוד בתנאים הקשים וקיבל החלטה לברוח מהמחנה. פעם נוספת התחלקה המשפחה לשתי קבוצות. הם נעזרו באיכר רוסי, שתמורת סכום כסף לא מבוטל סיפק להם בגדי איכרים רוסים וחילץ אותם מהמחנה. הם קנו כרטיסים ונסעו ברכבת למוסקבה. ממוסקבה המשיכו לקייב ומשם חזרו פעם נוספת לביאליסטוק.

מסכת היסורים לא הסתיימה בכך. גם בביאליסטוק נאלצו להתחבא מפני ה-נ.ק.ו.ד. ולא חלף זמן רב ונתפסו ונשלחו למגניטוגורסק. שם נשארו עד 1941. נקודת האור היחידה עבור אימא הייתה ההכרות עם אבא. גם משפחתו של אבא הגיעה למגניטוגורסק ומרגע זה דרכם לא נפרדה יותר. אבא שלי עבד יחד עם ידג'ה במפעל לתפוחי אדמה ואימא עבדה במפעל לתפירת מדים צבאיים עבור הצבא הרוסי. בשנת 1941, בעודם נמצאים במחנה העבודה מגניטוגורסק, הפרו הגרמנים את הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, והממשלה הפולנית הגולה שנמלטה לאנגליה עוד ב- 1939 חוקקה את החוק אותו הזכרתי בסיפורו של אבא. מאחר ששמרו על אזרחותם הפולנית יכלו כל בני המשפחה לעזוב את רוסיה.

1945-1941 – סמרקנד

יציאת האזרחים הפולנים מברית המועצות הייתה קשה. הדרכים היו הרוסות ומצבם הפיזי והכלכלי היה קשה. אוזבקיסטן פתחה באותה עת את שעריה בפני הפליטים הרבים שברחו מאימת המלחמה, או שוחררו ממחנות העבודה. בעיר סמרקנד שבאוזבקיסטן מצאו מקום לחיות בו ולשרוד. היהודים הקימו לעצמם קהילה נפרדת ונשארו שם עד שהגיע הרגע בו יכלו לחזור לפולין או לעלות ארצה. כך עשתה גם משפחת אמי. בשנת 1941 יצאה המשפחה מביאליסטוק. מרגע זה הצטרף אבא למשפחתה של אימא ומאז לא נפרדו.

לסמרקנד הגיעה גם משפחת סמטקנה. בתקופה הראשונה להגעתם לסמרקנד גרו כנראה באוהלים, וזאת על סמך סיפור שסיפרה לי אמי כיצד נמלט אבא משוטרים מקומיים שקיבלו מידע (מהלשנה מן הסתם) על עיסוקיו הבלתי חוקיים. אבא התחמק מהשוטרים כשהוא מדלג מעל האוהלים וביניהם.

הוריי נישאו זה לזו בסמרקנד ב-31.12.1941. כשנה וחצי לאחר נישואיהם נולדה אחותי הבכורה שיינדלה – יפה (26.3.1943). בארץ שונה שמה לשולה. באותה שנה, עוד לפני שנולדה שולה, חלה סבא שלמה בשחפת. הוא נדבק מבנו מוטקה שנדבק כנראה מבן חברים שנאסף לביתם על ידי סבתא רבקה. סבא סחב את מוטקה לבית החולים על גבו. מוטקה החלים אך סבא חלה ולבו לא עמד לו בשל מצבו הבריאותי הכללי שכבר לא היה איתן. זמן קצר לאחר שחלה הלך לעולמו. הוא קבור בבית העלמין הנוצרי בסמרקנד. כיוון שלא היה בית עלמין יהודי בעיר, העדיפה המשפחה לקבור אותו בבית עלמין נוצרי ולא מוסלמי.

אחותי נולדה בתקופה קשה. לאימא לא היה מספיק חלב כדי להניק אותה. נראה שהתזונה הלקויה שליוותה אותה בשנים האחרונות נתנה את אותותיה. שולה הייתה תינוקת קטנה ורזה. אימא סיפרה לנו כיצד גזרה חיתולים מחתיכות בד שהצליחה למצוא. לשולה אין כל זיכרון מתקופת חייה בסמרקנד למרות שהייתה בת 3 כשעזבו את העיר. לדברי אימא כבר דיברה רוסית. אחד הסיפורים המבדחים שסופרו במהלך השנים במשפחה קשור לחיים בדז'רז'וניוב. מאחר שהשירותים היו בחצר, נאלצו לצאת ולהשתמש בבור כריעה. באחד הימים, במהלך שהותה של אימא בשירותים, היא החזיקה על ידיה את שולה אחותי. באותה הזדמנות העבירה לה ידג'ה אחותה מספר תפוחי אדמה שהצליחה לגנוב מהמפעל בו עבדה. במהלך הפעולה החליקה שולה מידיה ונפלה לבור. התינוקת המסכנה כוסתה בצואה… אחרי שחולצה מהבור לקחה אותה סבתה רבקה, ורחצה אותה מספר פעמים עד שחזרה למצב נורמלי.

בתום המלחמה אחרי ארבע שנים בסמרקנד נפתחו שערי פולין, והוריי החליטו לעזוב את אוזבקיסטן ולחזור לפולין. המסע חזרה היה ממושך ומייגע. באין אמצעי תחבורה נוחים ועם הרס כל התשתיות, היה צורך למצוא דרכים חלופיות כדי לנוע ממקום למקום.

עוד בשנת 1943 הצליחו מוטקה, אחיה הצעיר של אימא, ואלכס (משה), אחיו הצעיר של אבא, לצאת מהעיר ולעלות על רכבת שאספה ילדים במטרה להעלותם ארצה. לקבוצה שמנתה 719 ילדים ניתן השם "ילדי טהרן". בקבוצה היו בין היתר ילדים שברחו עם משפחותיהם למזרח פולין ונתפסו על ידי הצבא האדום. חלקם הוגלו על ידי הסובייטים לסיביר, וחלקם נסו לאזורים אלה עם פלישת הגרמנים לברית המועצות עוד ביוני 1941. ב-1942 עם הקמת הצבא הפולני נספחו לצבא אלפי פליטים ובהם גם ילדים. כשהגיע הצבא הפולני לאיראן ,שהייתה בשליטת הבריטים, הקימה הסוכנות היהודית מחנה לאותם ילדים. לאחר שהושגו עבורם סרטיפיקטים משלטונות המנדט בארץ ישראל אורגנה אונייה בטהרן והילדים הגיעו ארצה בפברואר 1943 ושוכנו במחנה עתלית. מאוחר יותר נקלטו בעיקר בקיבוצים ברחבי הארץ או הצטרפו לבני משפחה שחיו כבר בארץ. גם מוטקה הצטרף לקיבוץ.

החזרה לפולין 

בתום המלחמה הביעו מרבית הפליטים הפולנים את רצונם לחזור לפולין. חלקם קיוו למצוא בעיר הולדתם את בני המשפחה שלהם בתקווה ששרדו את השואה ואת קשיי המלחמה וחלקם קיוו להחזיר לעצמם את הרכוש המשפחתי שנגזל מהם. בעקבות פניה של שלטונות פולין לממשלת ברית המועצות, נענתה זו לאפשר לפולנים וליהודים אזרחי פולין לחזור לפולין, במידה שיוכלו להוכיח בעזרת מסמכים את היותם אזרחים פולנים. במהלך 8 חודשים בהם כובד החוק חזרו לפולין כ-157,000 יהודים.(חוק הרה- פטריאציה). מרביתם התרכזו באזור שלזיה התחתית שם התבססו קהילות יהודיות גדולות כמו רייכנבאך (דז'רז'וניוב בפולנית), וורוצלב, אלבז'יק וכו'.

החזרה לפולין לא הייתה קלה. לאט לאט התקדמו הפליטים ברגל, בטרמפים מזדמנים או ברכבות שעברו מדי פעם באזור. כך הגיעו כל בני משפחתה של אימא (כשאבא איתם) לרייכנבאך – עיירה גרמנית ותיקה בפרובינציית שלזיה התחתית שכל תושביה הגרמנים נמלטו בעקבות כיבוש האזור על ידי ברית המועצות והעברתו משלטון גרמני לשלטון פולני. הגרמנים הוחלפו במתיישבים פולנים ושם העיר הוסב לדז'רז'וניוב. הוריי ושולה אחותי, סבתא רבקה, חנה ומשפחתה וידג'ה – הגיעו כולם לדז'רז'וניוב והתיישבו בבתים שננטשו והיו מאובזרים בכלים, רהיטים ומזון. הבתים נשארו בדיוק כפי שהיו לפני בריחת התושבים הגרמנים מהעיירה. אין ספק שהמצב הקל מאוד על קליטת הפליטים במקום. גם אברם, אחיו של שומה, בעלה של חנה שהשתחרר מהשירות בצבא הפולני, עבר לגור עם המשפחה.

1949-1945 –דז'רז'וניוב

במהלך חיי המשפחה בדז'רז'וניוב נולד לחנה אחותה של אימא ולשוֹמָה לאופר בן בשם יעקב (1948), לידג'ה אחותה התאומה ולאולג אוסטרובסקי נולדה בת בשם אלישבע (1947), אני נולדתי ב-7.4.1948. כשתקפו את אימא צירי לידה באמצע היום, אבא רץ להזעיק את המיילדת (אקושרקה בפולנית). מרוב התרגשות והיסטריה גם סבתא רצה בעקבותיו, ואימא נשארה לבד בבית, כשהיא נאנקת מכאבים. כשהתעצמו הצירים תלשה את דלת ארון הבגדים בחדר השינה… לבסוף ילדה אותי בכוחות עצמה ללא המשפחה וללא עזרת המיילדת. על פי הסיפורים הייתי תינוקת בכיינית מאוד. אימא נהגה לנענע ברגל את העריסה שלי, תוך שהיא משתמשת ברגלה השנייה כדי להפעיל את מכונת התפירה שלה, כדי שלא אצרח. בביקור שלנו בדג'רג'וניוב במסגרת טיול שורשים ביקרנו בדירה ובחדר בו נולדתי.

כל בני המשפחה גרו בסמוך זה לזה במספר דירות בבית אבן שהיה בנוי בסגנון ניאו קלאסי. החיים החדשים היו מבחינתם במידת מה חזרה לחייהם הקודמים בארץ הולדתם. כולם עבדו אבל הצליחו להתפרנס בקושי רב. במהלך שהותנו בדז'רז'וניוב נסעו אבא שלי וסבתא רבקה לבלוניה בניסיון למכור את הנכסים שהיו בבעלות המשפחה. ידוע לי שקיבלו סכום כסף לא גדול תמורת חלק קטן מהנכסים.

החיים בוורוצלב ועלייה ארצה 1949-1956

ההחלטה של הוריי לעזוב את דז'רז'וניוב ולעבור לוורוצלב נבעה מהתקווה ששם יוכל אבי לעשות עסקים טובים יותר. ורוצלב הייתה עיר גדולה והאפשרויות היו רבות יותר. הוא החל לעבוד כשומר במפעל לייצור ברזל וקיבל משכורת חודשית. יחד עם זאת יכול היה לנצל את שעות הפנאי שלו כדי לעשות עסקאות קטנות (לא תמיד חוקיות) של קניה ומכירה.

אימא נשארה איתי בבית, ושולה החלה ללמוד בבית הספר הפולני בעיר. כל בוקר לקחה אותה אימא לבית הספר וכך גם עשתה בתום שעות הלימודים. ומה עושים עם תינוקת בת שנתיים בבית? אימא נהגה להשאיר אותי לבד במיטה מתוך תקווה שאשן ולא ארגיש בחסרונה. עד היום זכורה לי הפעם הזו, בה התעוררתי משנתי והבנתי שאני לבד בבית. אחוזת אימה התחלתי לצעוק ולבכות, וכשאימא לא הגיעה, ירדתי מהמיטה, טיפסתי על כסא והתישבתי על אדן החלון הרחב, כשפניי מביטות לעבר הרחוב. לא הפסקתי לבכות עד שאימא חזרה. עבורי זה היה נצח נצחים, גם אם במציאות היה מדובר בדקות ספורות. אני לא בטוחה שזה היה המקרה היחיד, אבל אותו אני זוכרת היטב והוא חרות בלבי. כל חיי סבלתי מחרדת נטישה ואין לי ספק שיש לה קשר לאירוע הזה. זכור לי שגם בבגרותי, כשגרנו כבר בארץ, הייתי נכנסת לתחושות חרדה קשות כל פעם שאמי אחרה לחזור הביתה (וזה קרה לעיתים מזומנות).

בשנת 1950 קיבלו סבתי ודודתי ידג'ה אישור מיוחד לעלות ארצה. אני מניחה שהסיבה לכך הייתה שדודי הצעיר מוטקה כבר היה בארץ (מ-1943 עם "ילדי טהרן"). ידג'ה הגיעה ללא בעלה אולג. היא התגרשה ממנו בטענה שהוא מכה אותה והגיעה ארצה רק עם בתה אלישבע. בארץ נישאה ליוז'ק וצ'ר אותו הכירה עוד בוורוצלב. הוא עלה ארצה שנה אחריה ב-1951. נולדו להם שתי בנות: שולה (1956) ושרהל'ה (1961).

זמן לא רב לפני שסבתא, ידג'ה ואלישבע עלו ארצה (1950) יצאתי עם אלישבע בת דודתי מהבית בעוד המבוגרים ישבו במטבח, ולא ידעו על כך דבר. אני הייתי בת שנתיים וחצי והיא בת שלוש. הלכנו להנאתינו ברחוב והגענו למסעדה. מהמסעדה נדף ריח של תבשיל כרוב (קפוסטה) שמאוד אהבנו. התישבנו על מדרגות המסעדה וחיכינו… אולי סתם כדי להנות מהריח. כשגילו ההורים שנעלמנו קמה מהומה בבית. כולם רצו לחפש אותנו ולשמחתם האבדה נמצאה.

כשמלאו לי 7 שנים התחלתי גם אני ללכת לכיתה א'. אני הייתי היהודיה היחידה בכיתה. אימא החליטה שאין כל צורך לעשות מאמץ ולנסוע רחוק בחשמלית כדי ללמוד בבית ספר יהודי. הכל עבר בשלום עד המחצית הראשונה של השנה, בה הודיעה המורה, שהכיתה מתחילה ללמוד לימודי דת מפיו של הכומר המקומי. עוד אמרה, שאני משוחררת מהשיעורים הללו. האירוע הצית בכיתה את כל השדים האנטישמים. אין לי ספק שהילדים שמעו בבית סיפורים מסמרי שיער על יהודים, שרוצחים ילדים קטנים כדי לשתות את הדם שלהם ולאפות ממנו מצות לפסח. הם החלו להציק לי, לקרוא לי בשמות (ז'ידובקה–יהודיה) ואף לרדוף אחרי בדרכי הביתה מבית הספר. חזרתי הביתה והודעתי לאימא, שאיני הולכת יותר לבית הספר. שולה אחותי, שלא עברה למזלה מסכת יסורים דומה לשלי, החלה לשמור עלי, והודיעה לכל הילדים שלא יעזו להציק לי. למרות זאת יותר לא הלכתי לבית הספר באופן מסודר. כשהגיעה השעה לעלות לכיתה ב', לא הלכתי יותר לבית הספר וזמן לא רב אחר כך עזבנו את ורוצלב בדרכנו לעלות ארצה.

לא הספקתי ללמוד הרבה כמובן, אבל זכור לי כיצד אימא ישבה לידי בבית ודרשה שאכתוב בעט דיו עם ציפורן את האותיות הפולניות בצורה מסודרת ומדוייקת שוב ושוב. עוד זכור לי, שבמחברת שלי הדבקתי (על פי הוראת המורה כמובן) את תמונתו של המנהיג הפולני גומולקה, ובכיתה ובבית שלנו היו תלויות תמונות דיוקנו של סטלין נשיא ברית המועצות הקומוניסטית (עד מותו בשנת 1953). בדירה שלנו היו שני חדרים ומטבח בלבד. בחדר אחד ישנו הוריי על מיטה גדולה, וחדר נוסף שימש כסלון בו היה מזנון שהכיל כלי נוי מכסף ומבדולח (קריסטל). בשעות הלילה הפך הסלון לחדר שינה עבורנו הילדים. היה בבית הול (חדר מבואה) גדול שעם הזמן בנו בו הוריי אמבטיה, שהייתה בבחינת לוקסוס באותם ימים. פעם בשבוע נהגו לקלח אותי ואת אחי (שולה כבר התקלחה בעצמה).

מצבנו הכלכלי היה טוב יחסית בזכות העסקאות של אבא. יחד עם זאת עשו הוריי כל מאמץ שלא לחשוף את רמת החיים שלנו פן יחשדו בפעילות המנוגדת לחוקי המשטר הקומוניסטי. זכור לי, שבאחת החופשות המשפחתיות שלנו בזקופנה הקשבתי לשיחה של אימא עם אחת הנופשות, שסיפרה לה שהיא עדיין מבשלת על פתיליה. על כך ענתה לה אימא שגם היא מבשלת עדיין על פתיליה. אני ידעתי שאימא משקרת, כיוון שבאותה תקופה כבר היו בבית שלנו כיריים ותנור שפעלו על גז. בנסיוני לתקן אותה ולטעון שיש לנו כיריים, היא השתיקה אותי אך לא הסבירה לי מה הסיבה. רק מאוחר יותר הבנתי…

באותו עניין זכור לי, שבאחד הימים כשהייתי בת שנתיים הלכתי עם אימא ברחוב הראשי של העיר, כשהבחנתי במשהו שעמד בחלון הראווה של אחת החנויות. רציתי אותו מאוד וכשאימא סירבה לבקשתי נשכבתי על המדרכה והתחלתי לבכות ולצעוק. אני חושבת שמאותן סיבות שהזכרתי קודם, אימא חשבה שקנייה מוגזמת עלולה להיות חשודה. היא לא חשבה פעמיים וסטרה לי, ואני כמובן מיד נרגעתי. יתכן שהסיבה הייתה קשורה רק ברצון שלה לחנך אותי להתנהגות נאותה. יחד עם זה אימא הקפידה שנאכל תפוזים כדי שלא יחסר לנו ויטמין סי. היא שילמה סכום כסף נכבד כדי שבעל החנות יביא לנו תפוזים בהזמנה מיוחדת. עד היום אני אוהבת תפוזים.

פעם בשבוע הלכתי עם אימא לשוק האיכרים, שם קנתה בעיקר גבינות שהביאו האיכרים מהכפר. היא נהגה לתת לי לטעום "סנדוויץ" משתי פרוסות גבינה וביניהן חמאה, כדי שאביע את דעתי בדבר הטעם ואמליץ לה מה לקנות. היו לי "מלחמות אוכל" עם אימא, שאסרה עלינו להשאיר משהו בצלחת. במיוחד כעסה עלי כשסירבתי לאכול את הקרום של הלחם. לפעמים זרקתי את הקרום כשלא ראתה כדי למנוע מריבות. אימא לא זרקה דבר. מלחם יבש הכינה פרורי לחם, ומכל ירק שאיבד את טריותו הכינה תבשיל. לא סבלנו ממחסור, אך אין לי ספק שההתנהלות הזו נבעה מתחושת המחסור הקשה שליוותה אותה ואת משפחתה בתקופת המלחמה ואף אחריה. גם שנים מאוחר יותר, כשגרנו כבר בארץ והמצב הכלכלי היה טוב, היא דאגה שהמזווה והמקרר יהיו תמיד מלאים וגדושים. חלק מהמוצרים נזרקו כי התקלקלו או כי פג תוקפם, אבל היא המשיכה בשלה… שלא יחסר… שיהיה הרבה מהכל.

אני עוברת ניתוח

כשמלאו לי 4 וחצי שנים, תקפו אותי יום אחד כאבי בטן עזים. התפתלתי מכאבים. אבא לא היה בבית כי נסע לחופשת עסקים עם חבר. דודה דינה נשארה בבית עם שולה ומרדכי, ואימא לקחה אותי במונית עם אחת השכנות לבית החולים. בבית החולים נאמר שעלי לעבור ניתוח להוצאת התוספתן. לא הבנתי את משמעות האבחון אבל אני זוכרת כיצד מפרידים ביני לבין אימא, אני שוכבת על מיטה, מניחים על אפי מטלית טבולה בחומר בעל ריח נורא ואני נרדמת.

כל תקופת ההחלמה שנמשכה כ-10 ימים נשארתי לבד. לא נתנו לאיש להכנס למחלקה. כך היה נהוג באותם ימים. החוויה הקשה הזו בה חשתי כל כך בודדה זכורה לי עד היום למרות שהייתי צעירה כל כך. לא הייתי בטוחה שאראה שוב את בני משפחתי. אימא הגיעה יום יום לבית החולים, והעבירה לי בעזרת האחיות (שקיבלו גם כסף תמורת השירות) מאכלים אהובים עלי. אלה היו הרסיסים היחידים שניחמו אותי באותה תקופה קשה. רק אחרי שחזרתי הביתה נודע לי, שגם אבא הגיע לבית החולים וביקש לראות אותי… אך גם הוא נתקל בסירוב מוחלט. בעקבות הניתוח התגברה אצלי חרדת הנטישה והרביתי לישון במיטה של הוריי. מאחר שגרנו בקומה ראשונה, בשעות הלילה היו נשמעים מהרחוב קולות שירה, צעקות וניתוץ בקבוקים של שיכורים שחזרו מבית המרזח. זה הוסיף לא מעט לתחושת הפחד שלי, שלא חלפה זמן רב. סבלתי מסיוטים שחזרו ונשנו במהלך הלילה. אחד מהם זכור לי עד היום – מראה של יד שחורה עטויה בכפפה ומושטת כלפי. הייתי מתעוררת בבהלה ורצה למיטת הוריי.

הולדת אחי מרדכי (ורוצלב, 1952) 

זכורה לי היטב התקופה בה אמי הייתה בהריון. אחרי מספר חודשים החלה לסבול מבעיות של ורידים בולטים ברגלים ונאלצה להשאר במיטה כחלק משמירת הריון עד הלידה. מי שטיפלה בה ובנו במסירות רבה הייתה דודה דינה. מלבד העובדה שעשתה כל מה שנדרש בבית, היא הקפידה לפנק את אימא ולהכין לה מאכלים שהיא אוהבת – במיוחד אהבה פרנץ' טוסט מטוגן בחמאה עם הרבה סוכר. אימא הלכה ושמנה וגם אחרי הלידה לא חזרה לגזרתה הקודמת.

כשילדה את אחי נסענו לבית החולים עם אבא לראות את האח החדש שלנו. לא נתנו לנו להיכנס למחלקה, ואימא עמדה ליד החלון בקומה ה-5 והחזיקה אותו בידיה. כך הצלחנו לראותו מחצר בית החולים. אימא חזרה הביתה עם אחינו (ששקל מעל 4 ק"ג) והניקה אותו. הוא ישן בעריסה בחדר השינה של ההורים. דודה דינה המשיכה לטפל בנו ולסייע לאימא ככל שיכלה.

מרדכי גדל, אבל סבל מקשיי נשימה וההורים נאלצו לקחת אותו מדי פעם לרופא. אני הרגשתי זנוחה, הוא לקח את מרבית תשומת לבם של ההורים. אני חושבת שבאותם ימים אימא לא הבינה עד כמה הייתי זקוקה לה, למזלי הייתה זו דודה דינה שהשתדלה מאוד למלא את חסרונה. באחד הימים הייתה אימא עסוקה בשימון רצפת הפרקט. שיחקתי איתו ב"תופסת" ומרדכי הקטן שלא מזמן למד ללכת, רץ על המשטח המשומן, החליק, נפל ונפצע בראשו. דם רב נזל מהפצע. אימא הגיבה במהירות אבל לפני שהרימה אותו צעקה לעברי: "את אשמה!" והיכתה אותי על הישבן. אני זוכרת עד היום את צריבת העלבון שחשתי. אימא נסעה איתו במונית (מלווה בשכנה הגברת צ'רנה), שם טיפלו בחתך על המצח וחזרו הביתה.

אבא נכנס לכלא

זה היה רק עניין של זמן. לא שהבנתי בזמן אמת מה קורה, אבל בדיעבד, כשידעתי מה עשה אבי במקביל לעבודתו הקבועה כשומר במפעל למסמרים ולברגים מברזל. לא יכולתי שלא להבין שהוא התגרה בגורל, עשה דברים בלתי חוקיים, ולבסוף גם נתפס. הייתי בת 5 וחצי ואחי רק בן שנה, כשבאו שוטרים הביתה ועצרו את אבא. אימא נשארה עם שלושה ילדים, ונאלצה להתמודד כשנה וחצי עם המצב הקשה. יכולנו להרגיש את המתח בבית ושמנו לב שאימא עצבנית במיוחד. אני יודעת שכל כוונותיו של אבא היו טובות. בשנים בהן השלטון הקומוניסטי אסר על החזקת רכוש, זהב, כסף ומזומן (דולרים) בכמויות גדולות, לא הייתה דרך אלא לנסות ולעקוף את החוקים ולסחור ב"שוק השחור". הוא באמת השתוקק שיהיו לנו חיים טובים ונוחים ושילם על כך בחופש שלו. אימא שילמה לא פחות ממנו.

רק מאוחר יותר נודע לי שאימא שילמה לשופט סכום כסף גבוה כשוחד. על פי "החוק" היה אמור השופט לדון את אבא לחמש שנות מאסר בגין העבירות שביצע. בזכות הכסף הומתק עונשו לשנה אחת בלבד. אימא נסעה לבקר את אבא בבית הכלא אחת לחודש. היא נסעה ברכבת והגיעה לתחנה האחרונה בשעות הערב, ולא פעם נאלצה להמשיך לצעוד ולחצות ברגל יער אפל (ואולי גם מסוכן). למזלה הכל עבר בשלום. היא הגיעה לבית הסוהר בלילה והמתינה ליד הכניסה עד הבוקר כדי לבקר את אבא. לפעמים גם לקחה אותנו. איתנו נסעה במונית בשעות היום והגענו היישר למקום. אחי הקטן מרדכי לא זיהה את אבא, וכשאימא ניסתה להעבירו לידי אבא, פרץ בבכי צרח מפחד וביקש לחזור לידיה של אימא. אני בטוחה שהמצב גרם לאבא צער רב. דודה דינה הייתה זו שעזרה לאימא גם בתקופה קשה זו ודאגה לכולנו. באחד הביקורים נתן לנו אבא שרשראות שהכין מחלקי פלסטיק שאסף במקום בו עבד כחלק מהשהות בכלא.

את הכסף שצבר אבא מעסקיו הבלתי חוקיים הוא החביא במרתף הפחמים של הבית. גם את זה לא ידעתי כמובן בזמן אמת. אחרי שנעצר הגיעו שוטרים לבית וחיפשו בערמת הפחמים את הכסף. אני זוכרת באימה כיצד ירדו למרתף ואימא המבוהלת ירדה איתם. הם הוציאו מאבא את המידע על מקום המצאות הכסף, ואימא הייתה חכמה מספיק כדי להשאיר שם רק חלק מהכסף כדי שיבואו על סיפוקם וירפו מאיתנו ומאבא. את הכסף שהוציאה משם הטמינה במקום אחר. בכל מקרה, מצבנו הכספי לא היה רע, ולא סבלנו ממחסור בזכות התעוזה והיוזמות של אבא.

אבא יצא מהכלא אחרי שנה, ומיד חזר לעיסוקיו הבלתי חוקיים. הוא לא יכול היה לנהוג אחרת. אני זוכרת את היום בו אבא השתחרר וחזר הביתה. הייתי מאושרת, כנראה הרגשתי שהימים הטובים יחזרו לביתנו, אימא תהיה רגועה יותר ואני אוכל להנות מחברתו של אבא. הייתי מאוד קשורה אליו והרגשתי את חסרונו כל השנה שהיה בכלא.

לקראת העלייה ארצה – 1956

להוריי היו תוכניות ברורות לעלות ארצה. זו לא הייתה החלטה פשוטה באותם ימים. לא ניתן היה לעזוב את פולין ולעלות ארצה על פי רצון התושבים שחיו תחת משטר קומוניסטי ונדרש אישור מיוחד לכך. עד לקבלתו המשכנו בחיינו בוורוצלב.

באותה תקופה החליטו הורנו לאמץ עבורנו כלב. קראנו לכלב הג'ינג'י מִישוּ ומאוד אהבנו אותו. באותם ימים נפוצה שמועה (מן הסתם לא נכונה) שפקחי עירייה מחפשים כלבים ללא בעלים והורגים אותם (היו שהגזימו ואמרו שמהכלבים המתים מפיקים סבון…!!!) אנחנו לקחנו בחשבון שהשמועות נכונות, ולא נתנו למִישוּ להסתובב בחוץ ללא השגחה. תמיד היה קשור ברצועה. מישו שבר לנו את הלב כשלא יכולנו לקחת אותו איתנו כשעלינו ארצה ונאלצנו להיפרד ממנו. מישו עבר לידיה של השכנה פאני צ'רנה שעלתה עם משפחתה מאוחר יותר. עד היום אני זוכרת את כאב הפרדה ואת הכעס על אבא שמנע מאיתנו לקחת אותו איתנו. (יתכן שזה היה בלתי אפשרי באותם ימים).

למרות גילי הצעיר הרגשתי את השינוי באווירה בבית. החפצים שלנו נארזו בהדרגה כדי לשלוח אותם במכולה ארצה (לדעתי חלק מהחפצים נשברו או נהרסו) – כלים, בגדים ופרוות. כשהגיע היום יצאנו מוורוצלב עם המזוודות ונסענו לוורשה. גם דודה דינה, חנה אחותה של אימא, בעלה שומה ושני ילדיהם נסעו איתנו. גרנו במלון ברחוב יְרוּזָלִינסקה שעמד מול המבנה הגבוה ביותר בוורשה שהיה בנוי בסגנון ניאו-קלאסי ושימש את משרדי החינוך והתרבות של העיר. כילדים הבטנו במבנה והיינו בטוחים שזה ארמון המלך. למעשה היה זה מבנה שניתן לעיר ורשה כמתנה מאת סטלין השליט הרוסי. נשארנו בוורשה מספר ימים, שם הצטרף אלינו גם אברם אחיו של הדוד שוּמָה. המשכנו ברכבת לווינה ומשם נסענו באוטובוס לשדה התעופה. אני חושבת שזה היה המטוס הראשון בו טסו עולים מוינה לישראל.

הגענו ארצה  ב-26.10.1956. אברהם אחיו של שומה נפרד מאיתנו בשדה התעופה. הוא עבר למערב ברלין, שם גרה אישה שהכיר עוד בפולין. הם נישאו והוא עבד בחנות לתכשיטים של אביה. אברהם היה איש נחמד, כשבגרתי נסעתי לבקר אותו בגרמניה. הגענו ארצה ערב מלחמת קדש (מבצע סיני). בשדה התעופה חיכתה לנו ידג'ה אחותה של אימא. בשדה היו דלפקים מטעם הסוכנות. ידג'ה ציידה אותנו בהמלצה לבקש מפקידי הסוכנות לגור בנהריה, וזה מה שביקשו הוריי. אולי זו הסיבה, שבגללה לא עברנו דרך מחנה קליטה או מעברה וישר הגענו לנהריה. בנהריה גרו אתנו דודה דינה ומשפחת לאופר.

קיבלנו בשכונת טרומפלדור בית קטן (דו-משפחתי) שהיו בו סלון, חדר שינה אחד, מטבחון ושירותים. היו אלה בתים שנבנו במיוחד עבור העלייה הגדולה שהגיעה באותן שנים ממדינות שונות. ביום בו הגענו לנהריה נאמר לנו שמתחוללת מלחמה בסיני, קיבלנו הוראה לחפור שוחות ליד הבית ולהדביק את החלונות בסרטי נייר דבק (כנגד שברי זכוכית שעלולים לפגוע בנו במהלך הפצצות). זו הייתה קבלת פנים מאוד לא פשוטה ומאיימת. המלחמה הסתיימה מהר יחסית וחזרנו לחיים חדשים במדינה החדשה. קיבלנו מהסוכנות מיטות ברזל, מזרונים, פתיליה וארגז עץ לתוכו הוכנס יום יום בלוק קרח כדי לשמור על קרירות המוצרים.

אחרי מספר ימים הגיעה המכולה עם החפצים שלנו. לצערנו נשברו חלק מכלי האוכל של הסרוויס של אימא. אולי לא נארזו מספיק טוב, ואולי תנאי ההובלה היו לקויים… כך או כך לא נשארה לאימא אף מערכת כלים בשלמותה. את כל הילדים דוברי הפולנית שהגיעו באותה העת ארצה שלחו לבית ספר "כצנלסון" ללמוד עברית בקבוצה המורכבת ממספר קבוצות גיל. למדתי מהר מאוד עברית ולא נשאר לי שום רמז למבטא פולני. בכיתה ד' התחלתי ללמוד בבית הספר השכונתי "טרומפלדור" עם המחנך יהודה. וכשהגעתי לגיל בו הייתי אמורה לעלות לכיתה ה', טענו המחנכת והמנהל כי כדאי שאלמד בכיתה ד' כדי להשלים את החומר החסר. אני התנגדתי בכל תוקף ולשמחתי אימא תמכה בי. רציתי ללמוד עם כל בני גילי. ההתעקשות הוכחה כנכונה. השלמתי די מהר את החומר החסר (בעיקר באנגלית) והייתי תלמידה טובה. למדתי בבית הספר "טרומפלדור" עד כיתה ח'.

כשנתיים אחרי שהגענו ארצה הוריי קנו דירה ב-"עמידר" בשכונה טובה יותר. באותה שכונה קנה אבא חנות אטליז ושילם תמורתה סכום כסף גבוה מבלי לדעת שמדובר בהשכרה בדמי-מפתח ללא כל בעלות על החנות ,שנשארה בבעלות עמידר. אבא עבד באטליז (כשר) וכך הצליח לפרנס את המשפחה בכבוד. אימא מדי פעם עזרה לו. קהל לקוחותיו היה ברובו שומר מצוות, ואנחנו נדרשנו לנהל אורח חיים (לפחות כלפי חוץ) דתי כדי לרצות את הלקוחות. אני לא בטוחה במאה אחוז שזה אכן נדרש, אבל כך חשבו הוריי, שנמנעו מלנסוע בשבת, ודרשו זאת גם מאיתנו. אבא הלך כל שבת לבית הכנסת. השוחט שנתן לנו את ההכשר, גר לא הרחק מאיתנו, ויתכן שזו הסיבה לחששות של הוריי. כשמלאו לי 12-11 כבר התחלתי לעזור לאבא בשליחויות. כבר אז היו לקוחות שעשו הזמנת בשר וביקשו שהמשלוח יגיע אליהם הביתה. רכבתי על אופנים עם המארזים של הבשר והבאתי אותם לבתי הלקוחות. לא היו רבים שהשתמשו בשירות הזה, ולכן הכרתי את כולם. כשבגרתי, סירבתי לבצע את השליחויות מכיוון שהתביישתי ולא רציתי שחבריי יראו אותי עושה זאת. לשמחתי, הוריי לא לחצו עלי.

בדירה החדשה שהייתה מאחורי החנות היה סלון, מטבח, פינת אוכל וחדר שינה אחד. אני גרתי בחדר אחד עם שולה, ומרדכי ישן עם הוריי בסלון, שהפך בלילה לחדר שינה. בחלוף הזמן רכשו הוריי גם את הדירה הצמודה, ואני ואחותי עברנו לגור שם ונהנינו מפרטיות ומנוחיות רבה. דודה דינה שגרה ליד דירתנו הקודמת נשארה לגור בשכונת טרומפלדור.

שולה אחותי החלה עם עלייתנו ארצה ללמוד בכיתה ח'. היה לה קשה יותר כיוון שהפער שנוצר היה גדול והיא נאלצה להישאר כיתה. היא השקיעה זמן ומאמץ כדי להצליח ולא פעם קיבלה עזרה ממורים פרטיים והגיעה להשגים טובים יותר. כך יכלה לעלות לכיתה ט' באיחור של שנה. לפני שהתחלתי ללמוד בבית ספר "רמז" הלכתי לחנות לקנות מכנסיים כחולים וחולצה רקומה (לא הייתה תלבושת אחידה). הייתי מרוצה מהקניה, אך כשנכנסתי לכיתה הבחנתי בילדה שלובשת בדיוק את אותם בגדים. היא הציגה עצמה בפניה בפני. מרגע זה רותי ואני התחברנו והפכנו חברות נפש. למרות שהעברית שלי כבר הייתה טובה ודיברתי ללא מבטא, הבחינו הילדים שאני באה מבית שונה, וזאת בגלל הכריכים שהכינה לי אימא, שהיו עשירים בפרוסות נקניק עבות (אבא היה קצב – לא?) נזרקו לעברי קצת עקיצות מחברי לכיתה אבל לא משהו שלא יכולתי להתמודד איתו.

וכמה מילים על רותי חברתי – רותי נולדה יום לפניי להורים ממוצא יוגוסלבי. אהבתי מאוד לבוא לביתם. אימא שלה הייתה אישה יפה ואלגנטית, קונדיטורית במקצועה. אביה היה מהנדס ב"ישראבסט". אצלם למדתי לאכול בסכין ומזלג על פי נימוסי שולחן נכונים שלא הכרתי מהבית. כשהגענו לגיל 12 חגגנו יחד את מסיבת בת-המצווה שלנו באולם הספורט של בית הספר. אימא שלה הכינה לכבוד האירוע עוגיות ופטיפורים. הלכתי ברגל כשאני מחזיקה באופניי ועליהם הכיבוד ארוז במגשים. במהלך ההליכה רצתה חברתי הטובה נגה לטעום מהכיבוד ואני ברוב טפשותי משכתי ממנה את האופניים והמגש נפל על הרצפה. כך מצאנו את עצמנו אוספות את העוגיות ומנקות אותן מהחול שדבק בהן. למזלנו איש לא התלונן…. הקשר החזק בינינו נמשך עד שהגענו לכיתה ח'. באותה שנה נפטר אביה ורותי נשלחה לפנימיית "נעמן" שליד קיבוץ עין המפרץ. הפגישות בינינו הלכו והתמעטו וכך הקשר הלך והתרופף. בשנים מאוחרות יותר, כשכל אחת גרה במקום אחר בארץ הקשר נותק.

כשהתחלתי ללמוד בבית ספר "רמז" הציעה לי המחנכת להחליף את שם משפחתי. אני מניחה שהיו לה כוונות טובות, וכי האמינה שבדרך זו ארגיש יותר ישראלית. דחיתי את ההצעה שלה ונשארתי עם שם משפחתי המקורי. הרגשתי טוב בארץ. היו לי חברים רבים גם בשכונה וגם בבית הספר, ותקופה מסויימת גם הצטרפתי לתנועת "הנוער העובד". התייחסתי ללימודים בפחות רצינות מאחותי, אולי כי ראיתי עד כמה היא מתקשה ולא רציתי להיות כמוה. הפן החברתי היה חשוב לי ולא רציתי שייפגע בשל הלימודים, גם כך הייתי תלמידה טובה מאוד. גם בבית הספר התיכון הלכתי למגמה הומנית על אף שהיו לי ציונים גבוהים במקצועות הריאלים. לא רציתי להיעזר כמו אחותי במורים פרטיים כדי לעמוד בדרישות הגבוהות של המגמה הריאלית. עליתי לכיתה ט' עם חברתי הטובה נגה. לצערי גם היא עברה במהלך הלימודים התיכוניים ל"כפר הירוק" בתנאי פנימיה והקשר איתה הלך והתרחק. הקשר בינינו התחדש כשבעלה נהרג במלחמת יום כיפור.

דודה דינה

כולנו קראנו לה דודה דינה – היא הייתה אחותה של סבתא רבקה ודודתה של אמי. דודה דינה הייתה מאוד משמעותית בחיינו. בתקופה בה גרנו בוורוצלב היא טיפלה בנו במסירות רבה בעיקר בתקופות בהן אימא הייתה בשמירת הריון וכשהייתה טרודה מאוד ועצבנית בשל מאסרו של אבא. היא טיפלה גם בה וגם בנו במסירות רבה. דודה דינה עלתה איתנו ארצה וגרה גם היא בנהריה. היא חיה שם עד יומה האחרון. אני מכה על חטא שלא הקדשתי לה יותר זמן, היא הייתה מאוד בודדה ורצתה מאוד לבלות עם המשפחות שלנו. היא סבלה כל חייה מאסטמה והייתה כבדת משקל. היא הייתה מגיעה לביתנו כשהיא שטופת זיעה ונושמת בכבדות.

פעם בשבוע נסעה באוטובוס לשוק בחיפה כדי למכור בגדים "יד שניה" או בגדים שתפרה בעצמה. היא תפרה עד יומה האחרון. היא אהבה אותי מאוד, ותפרה לי את כל בגדיי עד שנישאתי. כמעט לא קניתי דבר בחנויות הבגדים. אפשר לומר שתפקדה כסבתא לכל דבר, יותר מסבתי הביולוגית. דודה דינה נפטרה בבית החולים, הייתי האחרונה שראתה אותה. לזכותו של אחי מרדכי יאמר, שביקר אותה בביתה פעמים רבות יותר ממני. היא טיפלה בו מהיום שנולד והייתה קשורה אליו במיוחד.

מילון מושגים:

*צבא אנדרס – הצבא הפולני ברשות גנרל ולדיסלב אנדרס שהיה נאמן לממשלה הגולה בלונדון. הצבא הוקם בתקופת המלחמה וסופח לבעלות הברית במערב, ולחם בהצלחה בחזית איטליה.

*הסכם מולוטוב-ריבנטרופ (אוגוסט 1939) – הסכם שמחתם בין ברית המועצות לבין גרמניה הנאצית על פיו התחייבו המדינות לא לתקוף זו את זו לתקופה בת 10 שנים. עוד סוכם בו על חלוקת שטחי פולין בין שתי המדינות. ההסכם הופר ביוני 1941 על ידי הגרמנים.

*נ.ק.ו.ד. (N.K.V.D)– המשרד הממשלתי והגוף המרכזי לענייני ביטחון ושיטור של ברית המועצות והגוף העיקרי שעסק בריגול פנים. עיקר עיסוקו היה באיסוף מידע וברדיפת מתנגדים למשטר הסובייטי.

*ורוצלב – העיר הרביעית בגודלה בפולין. שוכנת על גדות נהר האודר בפרובינציית שלזיה התחתית. ורוצלב רחוקה כ-50 ק"מ מדז'רז'וניוב. *ולדיסלבגומולקה–מנהיג קומוניסטי פולני, מנהיגה דה-פקטו של פולין בין השנים 1948-1945 ומנהיגה בשנית בין השנים 1970-1956.

בין השנים 1960-1956 אישר עליה חוקית ראשונה מפולין הקומוניסטית למדינת ישראל. 35,000 יהודים קיבלו אישור בתנאי שיגיעו לישראל בלבד (היה זה בהסדר חשאי שהוסתר ממדינות ערב).

לתמונות נוספות מן האלבום המשפחתי

מן האלבום המשפחתי

הזוית האישית

סבתא לאה: תודה על הזכות לספר את קורות חיי.