מאגר סיפורי מורשת

אנו, ליאן אוזן ועומר רוזנטל, משתתפים בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא גאולה אוזן וממנה שמענו את הסיפור אותו תיעדנו.

סבתא גאולה מספרת:

שלום, שמי גאולה אוזן ונולדתי בישראל בשנת-1957.

הורי: אמי רחל, ואבי עזיז בגולי ילידי בגדד שבעיראק, הכירו כאשר אמי ניקתה את המרפאה של אבי שהיה אח מוסמך שנתן טיפול רפואי לכל השייחים הערבים שמאוד אהבו אותו ותמיד הביאו לו פירות מובחרים לאות תודה על טיפולו המסור. הורי עלו לארץ בשנת 1951 ישר למעברה וחוו קשיי קליטה כמו כל העולים בתקופה זו.

אבי שהיה אח מוסמך במקצועו נדבק ממטופליו בשחפת ואושפז תקופה ארוכה בבית חולים עד שנפטר כשהייתי בת שנתיים. אבי בחר את שמי על שמה של האחות שטיפלה בו כשהיה מאושפז. לצערי לא הכרתי אותו וגם איני זוכרת אותו, למזלי יש לי תמונה שמזכירה לי אותו ואת הסיפורים של אימא שלי.

אימי שנאלצה לגדל אותי לבדה יצאה לעבוד כעוזרת בית וחיפשה לי מסגרת.  מאחר ולא היו בזמנו מעונות היא שלחה אותי למנזר. ודאגה שאישה יהודיה תבוא להביא לי אוכל כשר בהפסקת הצוהריים.

זיכרונותיי מהמנזר הם, הנזירות שניגנו בפסנתר ודיברו איתנו בצרפתית. באחד מהימים אמי ראתה אותי בבוקר מצטלבת ונחרדה מהמראה והוציאה אותי מין המנזר.

בהיותי בגיל חמש, אחד הרוכלים בשוק שהכיר טוב את אמי הציע לה להכיר את חתנו האלמן, חיים בק, שהיה לו ילד בגיל ארבע, כדי שיבנו בית חדש. אבי המאמץ נולד בפולין בעיירה בשם נוביטרג, הוא היה ניצול שואה שאיבד את כל משפחתו בפולין ועלה ארצה אחרי שהיה במחנה ריכוז בגיל 17 ישר למלחמת העצמאות בקום המדינה. הוא נלחם בקיבוץ רוחמה נגד המצרים. הוא נשא לאישה עולה מטוניס ונולד לו בן בשם שלמה, שהיה גם הוא בן שנתיים כשאמו נפטרה מטיפוס.

כשהייתי בת חמש ושלמה בן ארבע וחצי, אמי, ומהיום ואילך חיים, האיש שקראתי לו אבא כל חיי, נישאו ובנו בית ביחד.

 בילדותנו 

לאמי ואבי המאמץ נולדו שני בנים: דני ואלי וכך גדלתי בבית שבו הייתי בת יחידה עם שלושה אחים בנים. במהלך השנים באופן טבעי קשרי המשפחה המורחבים היו עם הצד העיראקי של אמי וכן המאכלים והמנהגים. היינו גם חשופים יותר לשפה העיראקית ולא לאידיש.

אבי היה אדם מאוד מופנם ולא שיתף אותנו במה שעבר עליו במהלך השואה ועל האובדן של משפחתו, מלבד דודה ובני דודים ששרדו ואיתם היינו בקשר שבועי.

בהיותי בגיל 17 בתחילת כיתה יב' נשלחנו כל הכיתה לפיקוד מרכז לשבוע התנדבות בבסיס צבאי בו סייענו לארגן את כל האפסנאות מהציוד של החיילים שהוחזר לאחר מלחמת כיפור שהתרחשה שנה לפני.

המפקד הישיר עלינו היה עמרם אוזן, בעלי ברבות הימים, שמצאתי חן בעיניו וכחלק מהחיזור שלו אחריי הוא היה קונה גלידות לי ולחברותיי. במסגרת מסיבה שנערכה לאחר כשבוע שהסתיים השירות הלאומי ואליה הוזמנו כל המפקדים שהיו בשירות הלאומי, עמרם הציע לי חברות ואני השבתי בחיוב.

עמרם, שהיה מושבניק גזעי ממושב ניצני עוז, היה בן למשפחה יוצאי תוניס,  שבה את ליבי וגם המושב עצמו מאוד מצא חן בעיני ואהבתי את אורח החיים במושב את השלווה, את הטבע ואת הגידולים החקלאיים.

בתאריך 20.3.1976 אני ועמרם נישאנו ועברנו לגור בניצני עוז. עמרם ואני הקמנו משק חקלאי לתפארת שגידלנו בתחילה ירקות ואז עברנו לגידולי פרחים.

במשך השנים נולדו לנו ארבעה ילדים, בת אחת  ושלושה בנים.

 ביום נישואינו

ברבות השנים הנכד של הדודה עליה סיפרתי בתחילת הסיפור נישא לבתי – סגירת מעגל של החיים.

וכך יצא שבמסגרת כור ההיתוך המשפחתי בתי לילך נישאה לדודי שמשפחתו ניצולת שואה מהונגריה ופולין ונולדו לה שלושה בנים: אלון, עומר וסער. בני עוזי נישא לשרון שמשפחתה ממוצא תימני ונולדו להם שלושה ילדים: ליאן, אורי ואיתי. בני עידן נישא לנוי שמשפחתה גם ממוצא תימני ונולדו להם תאומים: גאיה ונווה. בני הצעיר עתיר עדיין רווק.

לבעלי עמרם ולי היה מאוד חשוב לחנך את ילדנו לערכים של אהבת הארץ, נתינה לזולת, סובלנות, קבלת השונה ושירות צבאי משמעותי.

כל המשפחה שלנו גרה ביחד במשק שלנו במושב ומגשימים את רעיון כור ההיתוך הפרטי שלנו שמספר גם את סיפורה של מדינתנו שהינה כור היתוך אחד גדול שמאחד בתוכו עולים מכל קצווי העולם שקשרו את גורלם עם המדינה ויוצרים את המגוון האנושי שקיים בה.

הזוית האישית

סבתא גאולה: לסיכום עבודה זו אציין שנהניתי מאוד מהמפגשים בתוכנית, מזמן האיכות עם נכדיי המקסימים, וזה מאוד עניין אותם לשמוע את הסיפור המשפחתי שלי שהוא גם שלהם. אני חוויתי פעילות משותפת וגיבוש עם הנכדים המהממים שלי שגילו התעניינות בעבר של המשפחה ובהווה המשותף לכולנו.

ליאן: אני מאוד נהניתי להשתתף כי למדתי הרבה מהסיפורים של סבתא גם עליה וגם על המשפחה והדורות הקודמים.

עומר: אני מאוד נהניתי מהסיבה שהיה לי כיף ומעניין לשמוע על הסיפורים של המשפחה שלי ועל העבר שלה.