מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי

אני לילי וידה נולדתי בתל אביב בשנת 1951 בת לשמעון דהאן ואלגרה דהאן לבית בונן. אחות שישית מבין 7 ילדים: לולה, ציפורה, שלמה (מוני), יעקב (ז"אק), רחלה, אני לילי לאה (ליליאן) וחנה (ג,נט). גדלתי בתל אביב בשכונת הכובשים. ילדות מאושרת, חיי שכונה, משחקי ילדים כגון: קלאס דודס, שבע אבנים, חמש אבנים, מחבואים וכו". החיים התנהלו בעיקר בשכונה עד שעות הערב  תחת פנסי הרחוב, עד ששמענו את קריאות האימהות לבוא הביתה לארוחת הערב. דלתות הבתים לא ננעלו בלילות, וכשלאחת השכנות היה חסר סוכר לעוגת השבת או חפץ כלשהו היא קראה בקול לשכנתה ומיד הדבר הגיע אליה כך חיינו חיי שכנות מלאים ביחד.

מלחמת סיני

בשנת 1956במלחמת סיני אמי הייתה בחודש התשיעי להריונה עם אחותי הצעירה ג'נט. אחי שלמה (מוני), היה צנחן ב-101 והשתתף במלחמת סיני. בשעות הבוקר של 11-11-1956 החלו צירי הלידה ואמי קרעה ללדת, בין ציר לציר הצליחה אמי לסנן בין שיניה: "מוני מוני אני דואגת לשלומו, אני מתגעגעת אליו, אני רוצה לראות אותו" ואני אז בת 5 יושבת לצידה ומנסה לסעוד אותה  אובדת עצות. אט אט אני מבינה שהזמן דוחק ויש לקרוא לעזרה. רצתי החוצה אל השכנה כדי להזעיק אמבולנס לקחת את אמא לחדר היולדות. בעודי פותחת את שער חצרה  אני מבחינה בשכנה כשהיא נחפזת ונרגשת בדרכה לאמי כשעיתון ידיעות אחרונות בידיה והיא מנופפת לעברי: "מוני מוני תראי בעיתון בעמוד הראשון" אני מציצה בעיתון ורואה את דמותו של אחי בשער העיתון עם קבוצת חיילים מגודלי זקן ומאובקים ובכורת כתוב: "חילי צהל נכנסו בשערי עזה". מיד רצנו בנשימה עצורה לאמי: "אמא, אמא, תראי מוני, מוני בעיתון". אמי הביטה בעיתון כשדמעות נקוות בעיניה: "השבח לאל! בקשתי נענתה, עכשיו קחו אותי לבית חולים". אמי הובלה אל בית החולים, היא לא הספיקה לעבור את כל תהליך ההכנה ללידה וילדה את אחותי האהובה, ג'נט,  במסדרון.

מלחמת כיפור בשיקגו

עם סיום שירותי בצבא בשנת  1972 עברתי ללמוד שנה באוניברסיטה העברית בירושלים אלא שהמטרה האמתית שלי הייתה ללמוד מתורגמנות  וכך הובילו אותי הדרכים  לשיקגו. בבוקר יום הכיפורים 1973 מתדפק על דלתי שבסקוקי, שכונה יהודית בפאתי העיר שיקגו, חבר. הדפיקות החוזרות ונשנות הרעידו את השקט והשלווה של אותו בוקר יום הכיפורים. בעיניים טרוטות פתחתי את דלת הכניסה כדי לגלות את הגרוע מכל. בדיבור קטוע ומבולבל, בישר לי חברי שבישראל פרצה מלחמה. בתדהמה הבנתי שככל הנראה אחי  מוני מגויס למלחמה. בתום הצום, לאחר ששמענו את תקיעת השופר וללא תאום מראש, התכנסנו כל החברים, הישראלים והיהודים האמריקאים, במסעדת הפלאפל "the falafel king" כדי לדון במצב ובמטרה  לעזור לישראל.

בשיתוף ה- J.C.C (מרכז קהילתי יהודי) וויצו שיקגו החלטנו לפעול בשלושה משורים:

1- לעזור מבחינה כספית ואת זאת עשינו בהתרמת כסף, התפרסנו ברמזורים ברחבי סקוקי ושיקגו עם קופסאות ביד הפצרנו בעוברים ושבים לתרום כדי לעזור לישראל במאמצי המלחמה.

2- להשפיע על חברי הקונגרס לשלוח לישראל נשק. כתבנו אלפי מכתבים חתומים על ידי חברי הקהילה ושאר אמריקאים שנרתמו לעזרתנו. המכתבים נשלחו לחברי הקונגרס המיצגים אותנו ואת שאר הקהילות היהודיות ברחבי ארה"ב. הבקשה הייתה להאיץ רכבת אווירית לישראל  נשק הדבר הצליח וארה"ב החלה לשלוח מטוסים עמוסי נשק.

3- המישור השלישי היה להגביר את התודעה הציבורית, ולהפעיל לחץ על ארה"ב ושאר אומות העולם לעזור לנו כנגד התוקפנות של מדינות ערב והבלגן  המתרחשת בארץ. המראות שהיכו אותי קשות ושחקוקות היטב בתודעתי ובזיכרוני הן המראות בטלוויזיה המקומית המראות  כיצד הצבא המצרי לוקח בשבי חיילים ישראלים כשהם קשורי עיניים, אזוקים, ומחוברים בתור עורפי אחד לשני. זהו הרגע שבו הבנתי את המשמעות שלי את ה"מה זה להיות יהודי וישראלי". לימים הבנו את ההשפעה של מעשינו, על ההחלטה שהתקבלה בקונגרס האמריקאי לשלוח ברכבת אווירית נשק לישראל.

המאורעות

אני רוצה לספר על חוויה מאוד דומיננטית, שליוותה אותי כל חיי. אומנם לא הייתי בחיים בתקופה בה התרחשו מאורעות אלו, אולם זכרם חקוק בזיכרוני ובליבי לעד. עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל החלה תקופת המאורעות. המאורעות הינה תקופה שבה הישוב היהודי בארץ הותקף ללא הרף על ידי הערבים. מאותה תקופה זכור  לי סיפור עצוב החרוט היטב בזיכרוני. באותה התקופה, משפחתי גרה בכפר סלמה. משפחת בת 7 נפשות. החורף היה חורף קשה מאוד רווי שיטפונות. ערב יום שישי, לאחר ארוחת ערב שבת עלו בני המשפחה על יצואם לשנת לילה. מתוך הדממה נשמעה מרחוק נהמה משהו לא ברור קריאות עמומות. בתחילה לא היה ברור מה פשר הקולות העמומים אך אט אט התברר שהללו קולותיהם של הערבים מהישובים הסמוכים. שהתקרבו במהירות מבהילה אל בתי היהודים תוך כדי שאגות וקריאות: "עליהום" ו"אטבח אל יהוד" (לשחוט את היהודים). אלו קריאות התקפה המעודדת את הערבים לתקוף את הישובים היהודיים. אט אט הם התקרבו אלינו ! בתושייה אבי העיר את כולם ילדים בני 4 ומעלה יחפים כשלגופם רק כותנות לילה נמלטנו על נפשנו דרך החלון שאבי פרץ.

כשהערבים נמצאים במרחק של שני רחובות מביתנו המשכנו להתרחק ולהתקרב לשכונות היהודיות תוך כדי שאנו מביטים לאחור  בלהבות הפורצות מהבתים, מדי פעם עוצרים לרגע ואבא ואמא  לוחשים: רחלה? מוני? זאק? ציפורה?  לוודא שכולם כאן שאף אחד לא אבד או נשכח תוך כדי  מנוסה. מתברר שהערבים אלה הנקלעים בדרכם. הם הביאו איתם ג'ריקנים מלאי נפט, שהכינו מבעוד מועד ושרפו מכל הבא ליד. אבי תוך גילוי תושייה ואומץ לב קרע גדרות תיל במו ידיו תוך כדי  קריאת "שמע ישראל" ובמרוצתנו אבי היה מידי פעם קורא בלחש, רחלה, ז'אק, מוני, ציפורה כדי לוודא שכל הילדים נמצאים ושלא נשכח שום ילד מאחור. תוך כדי מנוסה זו, אחותי רחלה אז בת ארבע נפלה לתוך בור סיד, מיד אבי הרים אותה  וכל עוד נשמתנו בנו רצנו לכיוון שייך מוניס הוא רחוב אבן גבירול היום. (לימים הפך העניין לבדיחה משפחתית והיא: שרחלה ג'ינג'ית כי היא נפלה לבור סיד.) למחרת היום כשחזרנו לשכונה שלנו לבדוק את מימדי הנזק ראינו  שביתנו נשרף כליל, ושהמשכנו לבדוק את תוצאת השרפה ראינו את  שכננו הקשיש שלא הצליח להימלט…

הזוית האישית

תודה למארגני תכנית הקשר הרב דורי על לחוויה האישית הנפלאה הזו, שפתחה ערוץ תקשורת יחיד ומיוחד ביני ובין נכדי.