מאגר סיפורי מורשת

שמי רן, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבתי מצד אבי, נילי שלף.

הולדתי ורקע כללי

שמי נילי שלף לבית טופורק. נולדתי בישראל להוריי שהתגוררו אז בעיר נתניה, עוד טרום הקמת המדינה. באתי לעולם בתאריך 6 לחודש יולי 1943, בבית החולים "בילינסון" בפתח-תקוה שהיה בית החולים הקרוב ביותר אז לנתניה.

תחילה אספר קצת רקע על משפחתי ועל סיפור עליית הוריי ארצה. הוריי, אנשל ופסיה טופורק, נישאו בעיירה לאסק בפולין (עיירה קרובה לעיר הגדולה לודג'), בשנת 1935. הם עלו לפלשתינה (כך נקראה ישראל בטרם הוקמה מדינת ישראל)  בעזרת רישיון ("סרטיפיקט"- החפץ המיוחד שעובר במשפחה) שקיבלו מן השלטון הבריטי.

עוד בפולין נולדה אחותי הבכורה, ובשנת 1938, זמן קצר לפני כיבוש פולין על ידי הנאצים הם עלו לישראל, בעזרת "תעודת עלייה". לאחר שנפרדו מיקיריהם, לא זכו לראות שוב עקב השמדתם בשנת 1942 בשואה, במחנה ההשמדה "חלמנו" בפולין (בקרבת העיר לודג'). הוריי ואחותי ניצלו למעשה ממוות רק בזכות העליה לפלשתינה, שכן מספר חודשים לאחר מכן, עקב כיבוש פולין על ידי הגרמנים, נסגרו שערי פולין בפני יהודים ומרבית הנשארים הושמדו.

אני נולדתי בימים של חוסר בטחון כלכלי ודאגה מתמדת לגורל הקרובים בפולין, שגורלם המר טרם נודע למשפחתי. השם שהוריי בחרון עבורי – "נילי"- ניתן לי מכיון שהיה קשור ברצון העז שהיה בלב כולם – שקיוו והאמינו בתקומת מדינת ישראל והינו ראשי תיבות "נצח ישראל לא ישקר".

ילדותי

בתקופת ילדותי היה מצב כלכלי קשה וקשיי פרנסה, תנאי המגורים שלנו היו צפופים: אחותי אני והוריי גרנו ארבעתנו בצפיפות בחדר אחד קטן בשכירות בנתניה. בהמשך, כשהייתי בגיל 3, עברתי עם משפחתי לבית מרווח יותר בשכונת "שיכון פועלים" (שמנתה 20 בתים) בנתניה. בחצר ביתנו גדלו עצים, ותרנגולות הטילו ביציהן. אהבתי לעזור בטיפוח הגינה והטיפול בתרנגולות, האווזים והאפרוחים. בהיותי בת 5, בתאריך כ"ט בנובמבר שנת 1947, התקיימה ההצבעה ההיסטורית אודות הקמת מדינת ישראל באו"ם (חבר האומות המאוחדות). אני זוכרת את הישיבה ליד הרדיו בהתרגשות ומתח רב של כולנו. בסוף ההצבעה הייתה שמחה רבה שהקלה במעט את שנות העצב והאבל הכבד ששררו בביתנו עקב הידיעות הקשות שהגיעו על אובדן כמעט של כל היקירים וקרובי המשפחה בשואה.

למדתי בבית ספר היסודי "בארי" על שם ברל כצנלסון, הקיים גם כיום ונקרא בתחילה "בית חינוך של זרם העובדים". בניגוד לשפע בימינו, משחקים לילדים לא היו בנמצא, הייתה לי בובה אחת שאהבתי להלביש אותה בבגדיי, ולמספר ימים הצלחתי להשאיל משחק קופסא בשם "ריכוז". רק בגיל 10 קבלתי במתנה משחק "דמקה" ולא הייתה מאושרת ממני… נהגתי לשחק רבות עם ילדי השכונה האחרים במשחקים כגון "קלאס", קפיצה בחבל, "חמש אבנים", מחניים, גולות וכיבוש ארצות בעזרת סכין מטבח הנתקע באדמה.

אני הייתי ילדה צנומה ש"שנאה לאכול" והוריי ניסו לשכנעני בדרכים שונות לאכול יותר, אחת הדרכים היתה להראות לי את הגוזלים בשובך היונים שנבנה בחצר.

אהבתי מאוד לקרוא ספרים, קראתי ספר אחד ליום, במיוחד ספרי הרפתקאות (של הסופר אריך קסטנר), ספרי אגדות (האחים גרים והנס כריסטיאן אנדרסן). מאחר שהספריה ב"בית רמז" שכנה מרחק מספר קילומטרים מביתנו ועדין לא היו דרכים סלולות, נאלצה אמי לקחת אותי מדי יום בהליכה ארוכה ומייגעת לספריה, עד שהספרן ויתר והסכים להשאיל לי מספר ספרים ולא ספר אחד בלבד.

הרדיו היה אז מקור מרכזי למוסיקה וחדשות עבורינו, ופטיפון נרכש רק בהיותי בת 13 שנים.

מקצועי ועיסוק

לאחר לימודיי בתיכון "שרת", נתניה, סיימתי ללמוד לימודי הוראה בסמינר למורות וטסתי בשליחות לארצות הברית, לעיר בוסטון, מסצ'וסטס, כדי ללמד עברית בבית ספר עברי – יהודי.

בשנת 1965 חזרתי לישראל והתחלתי ללמד כמחנכת כיתה בגיל הרך בבית הספר "בארי" בנתניה, בו למדתי בילדותי. לימדתי בבית ספר זה במשך 35 שנים, במהלכן למדו שלושת בניי – אסף, ישי ויוחאי – בבית ספר זה. עד היום אני פוגשת רבים מתלמידיי לשעבר, ואז צפים ועולים הזכרונות…

במהלך השנים השתלמתי בספרות וספרנות, ייסדתי והפעלתי בבית הספר "בארי" את חדר המשאבים, בו רוכזו כל משאבי הלמידה. בנוסף, טיפחתי את הספריה הבית- ספרית והפעלתי אותה, עסקתי בעידוד קריאה, וכשפרשתי לגמלאות אף המשכתי להתנדב בבית הספר.

בניית משפחה

לאחר שחזרתי מהשליחות בארצות הברית, בשנת 1965, הכרתי על חוף שפת הים בנתניה את בעלי, מאיר שלף (שלייפר). אני ובעלי מאיר אהבנו מאוד לבלות בחוף הים, ושם הכירו בינינו מכרים משותפים. לאחר נישואינו, נולד בנינו הבכור (אביך) אסף, בשנת 1968 ואחריו נולדו לנו שני בנים נוספים – ישי ויוחאי.

אני ומאיר סבך כיום סבא וסבתא שזכו לשמונה נכדים ונכדות, אנו עוקבים ומעורבים בהתפתחות של כל נכדינו. אנו גאים בילדינו שהקימו משפחות משל עצמם, העובדים בעבודות משמעותיות ומעניינות ומתפתחים במקצועם, כל אחד בדרך בה בחר. אביך אסף – כד"ר העוסק בתחום הרפואה, דודך ישי היה עתודאי שלמד כלכלה, מנהל עסקים וראיית חשבון ועובד כיום בתפקיד בכיר בהנהלת בנק הפועלים, ודודך יוחאי שלמד לימודי משפטים וכיום הינו עורך דין, השותף במשרד עורכי דין מצליח.

מסר לדור הצעיר

אני מאמינה שחשוב מאוד להנחיל לדורות הבאים סיפורים ומאורעות שהיו שזורים בתולדות המשפחה בתקופות שלוות ובימים הרי גורל, למען לא תנותק השרשרת של הדורות במשפחה. בדרך זו ימשיכו לחנך את הדורות הבאים לחריצות, אחריות, נחישות, מצוינות ומסירות למשפחות שהקימו. אני מקווה שכל צאצאיי ישכילו להתמיד ולהשקיע באחדות המשפחתית שאין חשובה ממנה. שיזכרו כי המשפחה היא הדבר החשוב והאמיתי. שישמרו על קשר הדוק, שיתוף, תמיכה ואחווה ביניהם. שיושיטו זה לזה יד בעת שמחה וגם בעיתות צרה ומצוקה. שתשרור אהבה ללא תנאים, ולסיכום, אני מקווה מאד שיפנימו את העובדה שמשפחה היא חלק מדבר נפלא שאומר שאתה תאהב ותהיה נאהב כל חייך.

הזוית האישית

רן הנכד המתעד: במהלך הכנת תיעוד זה למדתי להכיר לעומק את סבתי נילי שלף. למדתי פרטים חדשים עליה החל מתקופת לידתה, דרך ילדותה, השנים הקשות שבהן גדלה כשקמה המדינה, ואחר כך על תקופת שליחותה בחו"ל, ועל השנים בהן לימדה כמחנכת בבית הספר בארי.  למדתי על השוני בין התקופה בה גדלה סבתי לעומת התקופה בה אני גדלתי ועדיין גדל. נהניתי מכל רגע בהכנת הסיפור עם סבתי, ואני מרגיש הרבה יותר מחובר אליה אחרי תכנית זו.

בסיום כתיבת הסיפור זו עברו בי רגשות של סיפוק מהתהליך שעברתי בזמן הכתיבה, התרגשתי במהלכו לשמוע ולגלות את כל הסיפורים על משפחתה של סבתי, על ילדותה, על החוויות שעברה במהלך חייה ובצעירותה בתקופה שהיתה שונה לגמרי מהיום, זה היה עבורי מסע מעניין ומרתק לעבור איתה ביחד – אל השנים והתקופה טרם נולדתי, מסע אל עבר העבר המשפחתי.

סבתא נילי: במהלך תכנית זו נהניתי עד מאד לספר לנכדי רן על חיי, על שנות ילדותי, היכרותי עם סבא מאיר, ועל הרקע המשפחתי שלנו. שמחתי לשתף את רן, לראות את התעניינותו וסקרנותו בכל מאורעות העבר ובפרטי סיפורי. היה לי לעונג להעביר את הידע שלי לנכדי ובדרך זו לדור הבא. התרגשתי להיזכר באירועי העבר, הן ברגעים השמחים והן בעצובים , ואני רואה חשיבות רבה בהקניית הידע הזה לדורות הבאים ולכל בני משפחתי.