מאגר סיפורי מורשת

כל שנות ילדותי עברו עלי בפרדס חנה.

אבי יוסף סיים לימודיו בבית ספר חקלאי מקווה ישראל וסבתי לאה עברה הכשרה במשק פועלות שהיה מקום הכשרה לבחורות צעירות. הבחורים ממקווה באו לבלות עם הבנות במשק פועלות שם הם הכירו,

 

לאחר שנישאו רכשו נחלה במושבה פרדס חנה שרק קמה. הגרילו את המגרש עליו בנו את ביתנו (כשבאו למושבה היתה הגרלה בין כל התושבים והמתיישבים שרכשו נחלות).לפני שבנו את הבית , גרו בבניין שהיה מיועד להיות רפת.

מסביב היה רק חול, חול וחול לא עצים לא פרחים שום דבר.

 

אבי עבד כנהג טרקטור בייבוש ביצות כברה (ליד חוף הבונים של היום) ואמי נשארה לבדה בבית כל היום. כאשר מועד הלידה התקרב אמי נסעה בעגלה לחיפה וברכבת לעפולה שם היה בית היולדות הקרוב ביותר. הנשים שהמתינו ללידה גרו באוהלים. סבלו חום וזבובים ביום ויתושים בלילה, עד שהגיע זמן הלידה.

 

נולדתי בחג השבועות ב-28.5.1935. זמן קצר לאחר לידתי הגיעו מחוץ לארץ הורי ואחי אמי (בנוסף לשלושת האחים שהיו בארץ) באו עוד 6 וככה ניצלו מהשואה הודות לסבתי שהיתה הרפתקנית ורצתה לעלות לפלשתינה.

 

כשאני הייתי ילדה בתי הספר היו מכיתות א' עד ח'. המושבה שלנו היתה מיוחדת  מכיוון שהתושבים ששילמו מיסי ועד המושבה זכו בחינוך וטיפול רפואי חינם. בבית סיפרנו היו מגרש ספורט, גינה חקלאית, שיעורי מלאכה (לבנים נגרות, ולבנות תפירה), שיעורי מוסיקה וציור. בבית ספרנו למדו "ביחד" חילונים ואדוקים ולכן קראנו כל בוקר קטע קצר מהתפילה וגם בארוחת הצהרים שאכלנו בבית הספר בירכני את בירכת המזון.

 

בחצר שלנו היו עצי פרי ופרחים, תרנגולות, ברווזים, יונים, עיזים, וכמובן גינת ירק. באותם ימים לא היו בבתים טלפונים ומכשירי רדיו ובוודאי לא היו טלוויזיות ומחשבים. וכך היה שלאחר סיום הכנת השיעורים כל הילדים היו נפגשים ברחוב ושיחקו משחקים בכדור בגולות וכו'…

 

באותה תקופה לפני קום המדינה אבי היה חבר בהגנה ורק לאחר שנים רבות סיפר לנו שבסככה מתחת למקום שעמד הטרקטור בתוך האדמה היה "סליק" שהוא מחבוא נשק. הוא גם סיפר לנו שבמרתף בית הכנסת היה "סליק" נוסף, אבי קימץ במילים בעיקר במה שקשור בסודות ההגנה.

 

בזמן מלחמת העולם השנייה אי אפשר היה לשלוח פרי הדר לחוץ לארץ והיה צורך בהכנסה נוספת, לשם כך הורי השכירו את אחד החדרים בבית לתחנת הנוטרים שם היה מחסן נשק ותורן קבוע. אבי היה נהג הטנדר של הנוטרים שעסקו בשמירה בשדות המושבה ובפרדסים. בשבתות היו מתאספים בחצר הבית חברי ההגנה מהמושבה ומתאמנים בנשק אך ללא רשות הבריטים.

 

כשהייתי בת 3 אבי התנדב להיות נוטר בגדר הצפון, פועלים בנו גדר מראש הנקרה לאורך גבול הצפון ונוטרים שמרו עליהם בעת העבודה, הוא בא לעיתים רחוקות הביתה. יום אחד נשמעה דפיקה בדלת וכשאמי פתחה עמד פקיד הדואר והגיש לה מברק ("מכתב") שנשלח במכשירי קשר ליישוב. אמי נבהלה מאוד איזו בשורה מביא המברק. כשפתחה את המעטפה הוציאה דף לבן ועליו היה כתוב מילים עבריות באותיות לועזיות: le nomile leyom hhuledet bat 3, brachot meaba.

 

 כשהיינו ילדים לא היתה מכונית לכל משפחה, ואנו הילדים הלכנו ברגל לבית הספר. בקיץ בימים החמים רצנו מעץ לעץ (ברחוב שבו הלכנו וגרנו בו היו המון דקלים ולכן קיבל את השם רחוב  הדקלים).

בחורף לא היו מטריות, לא היו מעילי גשם רק שכמיות גומי וערדליים וכך רצנו בין הטיפות במטרה להגיע יבשים לבית הספר.

 

ב1948 ה' באייר תש"ח הכריז בן גוריון על הקמת המדינה, אנו כבר היינו בעיצומה של מלחמת השחרור. אבי נפצע והיה מאושפז בבית חולים, אולם המלחמה לא הגיעה למושבה ממש. שנה לאחר מכן ביום העצמאות הראשון היה מצעד ברחובות המושבה עם נהגי פרדות וחיילים וחיילות. אמי טרחה ותלתה דגל גדול על השער בכניסה לחצר ובמרפסת הפונה לרחוב הוציאה שולחן, קישטה אותו בפרחים, ואמרה לי ולאחותי הקטנה: "בילדותי בפולין תמיד הרחובות היו מקושטים לכבוד יום העצמאות, ועכשיו זכינו ליום עצמאות שלנו, זה יום מיוחד."

 

 עם סיום בית הספר העממי עברתי ללמוד בתיכון החקלאי בפרדס חנה, הוא היה בית הספר היחידי בארץ שלימד חקלאות וגם הקנה תעודת בגרות לבוגרים, ולכן למדנו 5 שנים לעומת 4 שנים בתיכון רגיל. רוב התלמידים באו ממקומות שונים בארץ וגרו בפנימייה שבבית הספר. בכל שבוע למדנו 4 ימים ויומיים עבדנו במשק החקלאי שכלל רפת, לול, מטע פרי, גן ירק, משתלת נוי, פלחה (מקום גידול החיטה והשעורה), חמור, סוס וטרקטורים ( לתלמידי הכיתות הגבוהות בלבד).  

 

סיפור שלי שמסופר מדי פעם במשפחה: ביום עבודה הייתי תורנית בלול ובזמן שהאכלתי את העופות, תרנגול עם כרבולת אדומה וזנב צבעוני, התנפל עלי וניקר אותי ברגל. הנקירה עברה דרך המכנסיים ופגעה ברגל. עד היום יש לי צלקת ברגל לזכר אותו אירוע.

 

ימי הילדות במושבה בימים שלפני קום המדינה ובשנים הראשונות לאחר קום המדינה היו מאוד מיוחדים. הרבה זיכרונות מלווים אותי מאז. למרות שעברו כל כך הרבה שנים יש לי עדיין חברים מבית הספר העממי שאני שומרת איתם על קשר, ומדי פעם נפגשת איתם.