מאגר סיפורי מורשת

שמי בלהה חשמן,  ואני סבתא של הילה ארזי, שבחרה בי להשתתף איתה בתוכנית הקשר הרב דורי.  נולדתי בישראל ב- 9.12.46   להורי מינה ומשה לוסטמן ז"ל, שעלו לארץ (כל אחד לחוד)  מפולין, עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.  כל בני משפחתם שנשארו שם נספו בשואה.  הורי נישאו כאן בארץ , הקימו משפחה, היו הורים טובים ומסורים שדאגו מאוד לי ולאחי  הגדול אלחנן.

נולדתי בארץ  בתקופת המאורעות, כשנה וארבעה חודשים לפני הכרזת המדינה. משפחתי גרה בקרית מוצקין והיו מוותיקי הקריה, שבאותה תקופה היתה עדיין יישוב קטן, עם מעט בתים חד-קומתיים ובעיקר הרבה חולות.

לאבי משה (סבא רבא של הילה), הייתה המאפייה הראשונה בקרית מוצקין, אשר סיפקה לחם לכל איזור הקריות ומפרץ חיפה.  מאוחר יותר, כשהייתי בת שלוש עברה משפחתנו לקריית בנימין, שם רכש אבי מאפייה גדולה יותר.  בית המשפחה נבנה בקומה השנייה מעל גג המאפייה, שנרכשה למטרת קיום ופרנסת המשפחה.

עד היום זכורים  לי הריחות הטובים של לחם טרי, שיצא כל בוקר ישר מהתנור. הריח הורגש בכל הסביבה.

שפת הדיבור בבית היתה עברית, אף שההורים ביניהם נהגו לעתים לדבר גם ביידיש, בעיקר כשלא רצו שהילדים יבינו.

בתקופת ילדותי חיו במקום מעט משפחות וכולם הכירו את כולם.  הדלתות היו תמיד פתוחות, לא צריך היה לנעול אותן ,כי מושג הגניבות טרם היה ידוע.  היו במקום גן ילדים, בי"ס יסודי, בית כנסת קטן, חנות מכולת וקיוסק.  המועצה המקומית של אותם ימים, היתה ממוקמת בקומה הראשונה של מגדל המים הגבוה, שעדיין עומד שם עד היום.  לידו וצמוד למבנה של בית הספר, היתה חורשת עצי אורן ומגרש משחקים גדול, שאפשרו לכל הילדים להתגודד בהפסקות בקבוצות, כדי לשחק ולפטפט.

חיי החברה ושעות הפנאי בילדותי היו אחרים מאלה של היום, לא היו מחשבים, משחקי מחשב טלוויזיה והסמארטפונים.  כל ילדי השכונה היו נפגשים אחר הצהריים ומשחקים בחוץ, בחצר ואף בכבישים שהיו אז ריקים עדיין, מתנועת מכוניות.  רכבנו על אופניים, שיחקנו משחקי כדור ו"בלורות"  (גולות), קפצנו על חבל, שיחקנו "קלאס", "חמור ארוך" "מחבואים" "תופסת" ו"סימני דרך".  בחורף היינו מטיילים במגפיים לשדות הבוציים לקטוף נרקיסים, (אז מותר היה עדיין לקטוף), צפינו בצפרדעים שקיפצו וקרקרו בשלוליות, אכלנו סינריות וחובזות שגדלו בין העשבים, ובקיץ אכלנו בהנאה אבטיחים, מלונים תאנים וסברס, שהגיעו למקום ע"י ערבים רכובים על חמור, שמכרו לפרנסתם את מרכולתם, שהיתה נישאת בשקים על גב  החמור.  בקיוסק המקומי, ניתן היה  לקנות, (תמורת גרושים), מסטיק, גלידה, קרטיב וגרעינים.  בבית, היינו מקשיבים לתוכניות הרדיו.  ניתן היה לשמוע חידונים, סיפורי מתח בהמשכים, ובעיקר הרבה שירים עבריים שהיו ועדיין עד היום, כה אהובים עלי.  הכרתי בזמנו כל "שלגר" על כל מילותיו בע"פ.   בילדותי למדתי ריקודי בלט, למדתי  לחלל בחליל, לנגן באקורדיון  וסיימתי בהצטיינות את הקונסרבטוריון  למוסיקה בחיפה, ע"ש דוניה וייצמן, (אחותו של הנשיא וויצמן הראשון).

שם בבית הספר

בבית הספר היסודי במקום בו גדלתי, למדו בכתות לא צפופות כמו היום, היו בסביבות עשרים תלמידים בכתה, המורים היו טובים וסבלניים, לא נהוג היה לקרוא להם בשמם הפרטי, כמו היום, אלא "המורה, או מורתי".   כשמנהל ביה"ס נכנס לכתה, כולם קמו ועמדו בשקט, עד שניתנה הרשות לשבת, כנ"ל גם לגבי כל מורה שנכנס לתחילת שיעור.  דיברנו עם המורים בנימוס ובכבוד, איש לא העז להתחצף.    רמת הלימודים הייתה גבוהה, ההתייחסות ללימודים הייתה רצינית, לא התעסקו הרבה בבעיות משמעת כמו היום, שעורי הבית בכל המקצועות נתקבלו כמובן מאליו, שיננו  בע"פ הרבה פסוקים מהתנ"ך, תרגלנו הרבה מאוד בעיות ותרגילים בחשבון ובלשון. היו הרבה הכתבות, החלפנו וקראנו הרבה ספרים בספרייה והשפה שלנו הייתה עשירה ונכונה.  התלמידים הקפידו להגיע לביה"ס נקיים ומסודרים.

אחות ביה"ס נכנסה פעם בשבוע ובדקה  אם הנעליים מצוחצחות, אם הציפורניים גזורות ושהאוזניים והשיער נקיים. ההתייחסות של התלמידים איש לרעהו הייתה רצינית, בוגרת ומכובדת ועם כבוד הדדי. לא רבו, לא צעקו, ולא קיללו לא דחפו.  היינו מלוכדים ונהנינו מחיי חברה לא רעים בכלל.  היו לי הרבה חברות ועד היום הקשר נשמר. זכור לי שמאוד נהניתי להשתתף באופן פעיל בחגיגות, טקסים והצגות שהתקיימו במסגרת ביה"ס.

זיכרונות מתנועת הנוער 

החל מכתה ה'  היינו בתנועת "הנוער העובד והלומד".  השתתפתי בפעולות שבועיות ב"קן" (סניף) שחלקן היו פעולות תרבות, ערבים של כיף ושל גיבוש, פעולות של סיירות ומחנאות וכמובן טיולים.  ה"קן" שימש בעצם מסגרת ומפגש חברתי.  שם ספגתי את "אהבת ארץ ישראל", "הכרת המולדת", את שירי תנועות הנוער ובכלל, את הוואי הנוער בארץ.  תנועת הנוער היתה מסגרת חיובית הן לגיבוש חברתי, וגם היוותה חלק ממסלול ההתבגרות, פיתוח העצמאות, הזהות ועיצוב האישיות.  סיסמת התנועה הייתה "לעבודה, להגנה ולשלום – עלה והגשם".  זו גם היתה אחת המטרות:  שכל חבר בתנועה יישאף להגשים את עצמו במדינת ישראל, ויהיה שותף לתהליכי בנייתה והגנתה.

בחיק המשפחה

אני זוכרת את ההכנות, התבשילים, והאווירה המיוחדת, בשבתות. נרות דולקים, מפה לבנה, קידוש, חלה והגפילטע פיש שאמי הכינה, ככתוב "המבדיל בין קודש לחול" ברוח  מסורת זו חונכנו.

את החגים חגגנו עפ"י המסורת:  בראש השנה אבי הלך לבית הכנסת וכילדה הייתי מצטרפת אליו.  הכרתי את המנהגים והמנגינות, את תקיעת השופר, את הריקוד עם ספר התורה שהוצא מארון הקודש.  אני נהנית להיזכר באווירת החג המיוחדת בבית, בבגדים החדשים שקנו לנו לכבוד החג, ארוחת החג וההתכנסות של בני המשפחה המורחבת  שהגיעו מרחוק.

ביום כיפור  צמו כמובן ולא הדליקו חשמל.  הילדים הצטרפו לצום החל מבר או בת מצווה.

בסוכות אהבתי את בניית הסוכה וקישוטה , הארוחות המשפחתיות והאורחים בסוכה, והגשם הראשון, שזרז לא פעם את פירוק הסוכה.

בחנוכה אמי הכינה במו ידיה סופגניות ולביבות ולאורך שמונת הימים הדלקנו נרות, ברכנו ושרנו את שירי החנוכה.

בפורים אימי תפרה לי ולאחי תחפושות נהדרות.

בפסח זכורים לי הניקיונות, ההכנות  וריחות הבישולים שלקראת החג. ליל הסדר התנהל עפ"י המסורת עם קריאת כל ההגדה בלי לפסוח על אף שיר.

בחג השבועות הוכנו בבית עוגות גבינה ושאר מאכלים חלביים. הילדים  חגגו בגנים ובבתי הספר בלבוש לבן, זר על הראש וטנא ביד.  אני זוכרת שכל כתה הכינה טנא כתתי גדול מושקע ומקושט , על עגלה גדולה, לתחרות הטנא היפה והמוצלח ביותר.

גדלתי בתקופה בה יחסי הורים וילדים היו שונים מאלה של היום, וזאת אולי  בשל האווירה שאחרי השואה. לאחר ההישרדות,  אנשים הקימו משפחות ורצו לממש את חייהם,  על אף שלא היה קל ופשוט.  הכרתי ילדים שגדלו במשפחות עם עצבות קודרת.  האווירה בבתים היתה יותר מאופקת, והיחסים בין הורים לילדיהם היו יותר קורקטיים מהיום.

גדלתי בשנותיה הראשונות והקשות של המדינה, תקופת הצנע, ההורים היו עסוקים בצד החומרי של החיים, היו דאגות פרנסה וקיום, לעומת הרצון לתת ולהעניק לילדים, שהיו כל עולמם והשאיפה להתקדם לטוב יותר. הורי תמיד היו לצדנו, והשתדלו כמה שאפשר בשביל שלא נרגיש מחסור. היתה להם נתינה ללא תנאי. האווירה בבית היתה טובה רגועה וסבלנית, היה יחס של כבוד הדדי והיתה יראת כבוד להורים.  ידענו  לכבד אב ואם כפי שחונכנו אז בביה"ס על פי הדיבר "כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך על פני האדמה".  לימים, המשפחה גדלה והתרחבה  והורי זכו לנכדים ונינים שהעניקו להם שמחה ואושר רב. תמיד הייתי קרובה להורי, אהבתי אותם מאוד, דאגתי וטיפלתי בהם בכבוד ובמסירות רבה עד סוף ימיהם, ובכך השבתי להם כגמולם.

הזווית האישית

הלה: היה לי כיף במפגשים המעניינים עם סבתא בלהה . שמעתי ממנה את הסיפורים על הילדות שלה ועל התקופה שבה גדלה . ראיתי תמונות מאלבומי התמונות שלה . היה מסקרן מעניין ולמדתי הרבה על סבתא .