מאגר סיפורי מורשת

שמי ליאן, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, בחרתי לראיין את סבתא רבתא שלי מצד אבא שלי, ליאה. וכך סיפרה לי סבתא רבתא:

"שמי ליאה, ברוסית קראו לי ליליה, משפחה וחברים קרובים קוראים לי בשם חיבה "ללה". הוריי קראו לי על שם סבתא שלי, אימא של אבי, "לאה". מקור השם הוא מהתנ"ך, לאה היא אחת מארבעת האימהות, אחת מנשותיו של יעקב.

שם המשפחה שלי לפני הנישואין היה "קורנפלד". משמעות השם הוא "שדה שיפון" ביידיש. אחרי שהתחתנתי עם בעלי מוטי, לקחתי את שם המשפחה שלו "שלון". כאשר נולד, שם המשפחה של בעלי היה "פרומקין", אבל לאחר שאביו נעצר על ידי שלטונות ברית המועצות מסיבות פוליטיות, אמו החליפה את שם משפחתם לשם הנעורים שלה, כדי שלא יקשרו בינינו לבין האבא.

נולדתי באודסה בתאריך 6.3.1933. אודסה היא עיר גדולה על חוף הים השחור באוקראינה, שאז הייתה חלק מברית המוצעות. חוויתי סוג של לידה מחדש כאשר עליתי ארצה בשנת 1992. לא ידעתי את השפה, לא יכולתי לעבוד בעבודות טובות והייתי צריכה להתחיל פרק חדש בחיי. אני בת יחידה להוריי. הרגשתי מצוין כבת יחידה, היה לי קשר טוב עם הוריי ומשפחתי המורחבת וקיבלתי מהם המון תשומת לב ואהבה.

מלחמת העולם השנייה

מלחמת העולם השנייה התחילה כשהייתי בת 8, בסוף כיתה א'. אני לא זוכרת הרבה מהילדות שלי לפני המלחמה. המצור על אודסה התחיל באוגוסט 1941. חיי השתנו לגמרי, הפציצו את העיר, וכל השכנים רצו לכניסה של הבניין. עקבנו אחרי אורות האש מהפיצוצים. ראינו את בית האופרה נשרף. מול הבית שלי היה בית חולים, אליו הביאו את הפצועים ואנחנו הילדים רצנו להסתכל עליהם. הכי מעניין היה להסתכל על האנשים עם הפציעות בעיניים.

אנשים התחילו לדבר על פינוי. אבי עבד במספנה, שהייתה מפעל חיוני למאמץ המלחמתי ולכן החליטו להעביר את הציוד ואת העובדים ובני משפחותיהם מזרחה. בסוף אוגוסט, תחת גשמים עזים, עלינו לספינת משא, שהייתה הספינה השנייה שניסתה לברוח מהעיר. הספינה שיצאה לפניה עלתה על מוקש וטבעה ביחד עם כל האנשים שהיו עליה. פחדנו נורא. בספינה שלנו אסור היה להדליק אור או ללבוש אדום ולבן. אפילו אנשים עם שיער שיבה התבקשו להסתיר את שיערם כדי שהאויב לא יראה ולא יפציצו את הספינה. בדיעבד, הספינה שלנו הייתה בין הבודדות שלא נתפסו ולא הוטבעו.

שטנו ארבעה ימים עד שהגענו לעיר מריאופול, על חוף ים אזוב. גרנו שם בערך חודש בחדר ששכרנו. שוב התחילו הפצצות ואנשים התחילו לברוח. ברחנו דרך הים על ספינה קטנה. הים היה מאוד סוער ואנשים התחילו להרגיש לא טוב. הגענו לעיר ייסק, שם עלינו על רכבת לאזרבג'אן, לעיר באקו. שכרנו חדר קטן ללילה ובערב השני הגיעו שוטרים שאמרו שאסור לנו להישאר בבאקו. אבא שלי הצליח להשיג כרטיסים לספינה לאסטרחן.

כאשר הגענו לאסטרחן את אמי שלחו לחפור שוחות לחיילים. חיינו בבית עם עוד חמש משפחות. לא היה אוכל ואני חליתי בדלקת ריאות. אני זוכרת שהאחות בבית החולים הביאה לי סוכריות מציצה. ב-1942 התחילו להפציץ את אסטרחן, שהייתה מרוחקת כ-300 ק"מ מסטלינגרד. החלו לפנות את האנשים למזרח. אני ואימא עזבנו ואבא שלי נשאר בהגנת העיר. העמיסו משפחות על ספינות קטנות ושטנו כמה ימים לעיר גוירייב. באמצע הדרך הספינה שסחבה את כל הספינות התנתקה ונותרנו באמצע הים. אף אחד לא ידע אם יבואו לאסוף אותנו ונותרנו בלי אוכל ובלי מים. לבסוף חזרו ואספו אותנו. אחר כך נסענו לקזחסטן וגרנו שם כשנה ליד ים אראל. שכרנו חדר בבית עם עוד שתי משפחות. בחורף השלג כיסה את הבית ולא היו מים, אז היינו מרתיחים את השלג ושותים אותו. לא היה אוכל אז אימא שלי מכרה בגדים וכל מה שהיה לנו תמורת לחם וקמח. אחרי שהצבא האדום ניצח בקרב סטלינגרד, חזרנו לאסטרחן והתאחדנו עם אבא שלי.

ילדות ונערות – בית הספר 

אהבתי לקרוא ספרים מגיל חמש. אבא שלי היה מביא לי ספרים מהספריה במפעל שעבד בו, ובכיתה ג' כבר קראתי את אנה קארנינה. הייתי בתנועת פיאנרי (צופים), בזמן המלחמה. אחרי המלחמה לא היו חוגים כי המצב היה מאוד קשה. אהבתי את כל המאכלים שאימא שלי הייתה מכינה, לא הייתה לי אפשרות בחירה. עד סוף בית הספר לא היו הרבה אפשרויות באסטרחן לאוכל ורוב המאכלים היו עם דגים: גפילטע פיש, דג מטוגן, מרק דגים ועוד.

אהבתי שירים סובייטים מפורסמים. הייתי במקהלה בבית הספר והיינו שרים הרבה גם בבית. אני זוכרת שדוד שלי, שהיה לי קשר מאוד קרוב אליו, הביא לי בית בובות עם מראה גדולה וכשפתחתי את אחת המגירות נפלו עלי מלא סוכריות. זה היה בין הרגעים הכי מאושרים בילדותי.

כשהייתי קטנה, אבא שלי לימד אותי לשחק שחמט ושש-בש והיינו משחקים המון, ובכיתה ט-י"ב שיחקתי כדור יד. לא הלכתי לגן ילדים  בכל מקום שהתגוררנו בזמן המלחמה הלכתי לבית ספר: אודסה, אסטרחן (לחודש), קזחסטן ושוב אסטרחן. סיימתי בית ספר בהצטיינות. הזיכרונות הכי טובים שלי מבית הספר הם ערבי אמנות, הצגות, שירה וכו'. באוניברסיטה הייתי בחוג דרמה והעלנו הצגות. הזיכרונות הטובים שלי מגיל ההתבגרות קשורים בעיקר בהצגות בבית הספר. היינו תופרים לבד את התלבושות כי לא היה איפה לקנות ועשינו סצינות משירים של פושקין. באופן כללי המצב היה קשה.

זיכרון רע שאני זוכרת מגיל ההתבגרות הוא שבבית הספר שבו למדתי באסטרחן היו שני בניינים: בניין לבן המיועד לבנים, ובניין אדום המיועד לבנות. הבניינים היו אחד מאחורי השני וכדי להגיע לבניין האדום, הייתי צריכה לעבור דרך החצר של הבניין הלבן. היו פעמים שהבנים בבניין הלבן היו מקללים אותי וזורקים עלי אבנים בגלל שאני יהודיה.

אחרי בית הספר למדתי בפקולטה של הנדסת ספינות של תעשיית הדגים במוסקבה (שם גם הכרתי את מוטי, בעלי). אחרי שסיימתי ללמוד באוניברסיטה, הפנו אותי לעבוד במפעל לייצור, זה היה מפעל ספינות באסטרחן שבו עבדו הוריי. במשך 33 שנים עבדתי כמהנדסת באותו המפעל עד שיצאתי לפנסיה. עבדתי במחלקה גדולה, הנדסה טכנולוגית וניהלתי צוות טכנולוגי (ארבעה אנשים בצוות). אחרי שיצאתי לפנסיה הלכתי לעבוד כפועלת פשוטה במפעל לקופסאות שימורים ובמקביל סיימתי קורס מדריכי טיולים. במשך שלוש שנים, עד שעלינו לארץ, עבדתי במפעל במשמרות ובזמני הפנוי הדרכתי.

בניית משפחה והעלייה לישראל

הכרתי את בעלי באוניברסיטה. התחלנו לצאת ב-1953 והתחתנו אחרי שנתיים, בשנת 1955 באסטרחן. אני הייתי בת 22. התחתנו בעירייה ואחר כך חגגנו במסיבה אצל אימא של בעלי. הבת שלנו, אירנה, או בקיצור אירה, נולדה בשנת 1957, אני הייתי בת 24 ובעלי היה בן 25.

עליתי בגיל 59, כי הבת שלנו עלתה עם משפחתה ולנו לא היה אף אחד בברית המועצות אז עלינו בעקבותיה אחרי שנתיים. לא יכולנו לעבוד בעבודות רגילות בגלל גילנו ובגלל שאנחנו לא יודעים עברית. התחלנו לעבוד פה בעבודות פשוטות. אני עבדתי בטיפול בקשישים. הלכתי לאולפן כי רציתי ללמוד עברית ולא להיות "אילמת". כאשר גרנו בברית המועצות נסענו פעם אחת לטיול לבולגריה. לאחר שעלינו לארץ התחלנו לטייל באופן קבוע: צרפת, אנגליה, ספרד, פורטוגל, הונגריה, אוסטריה, איטליה, בלגיה, שוויצריה ועוד.

לבתי נולדו שני בנים: אנדרי ורומן, לאנדרי יש שלושה ילדים: איתן, ליאן ומתן. לרומן יש ילד שנולד לא מזמן בשם ירדן. הנכדים והנינים באים לבקר פעמים-שלוש בשבוע.

לפני הקורונה הייתי במועדון קשישים שהלכתי אליו כמעט כל יום ולפעמים גם בערבים, אבל עכשיו כשהמועדון נסגר אני מתעוררת ב-7:00 ומקשיבה לחדשות, אני הולכת להליכות בפארק כל יום בשעה 19:00 ושומרת על הנין שלי מתן.

הזוית האישית

ליאן: נהנתי מאוד לגלות על שורשי ועל סבתי, ללמוד על מלחמת העולם השנייה ומה אנשים עברו, אני מודה לסבתא שלי מאוד.