מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי מרים ונולדתי בבאר שבע ויש לי עוד שתי אחיות: חיה ושושי, אני הבכורה.

גרנו בבית: אבא, אמא, סבתא, אני והאחיות שלי. הבית היה ערבי גדול וישן עם חצר קדמית. השכנים היו יוצאי רומניה, הונגריה, תימן ומרוקו, מכל התפוצות. כל אחד עם מבטא אחר. היה כמו מגדל בבל אבל ההורים הבינו אחד את השני, הם למדו עברית, למדו לקרוא ולכתוב. אנחנו הילדים למדנו אחד מהשני והסתדרנו מעולה, כולם היו חברים, היינו משחקים ביחד ברחוב משחקים שהמצאנו כמו: גוגואים, פורפרות, מחבואים, תופסת, תחרויות ריצה, משחקי כדור ורוכבים על אופניים. לא היו משחקים כמו היום, כמובן שלא היו פלאפונים וטלוויזיה הייתה יותר מאוחר בשחור לבן. רוב הזמן היינו משחקים ברחוב. היה רדיו שהיינו יושבים עם חברים ומקשיבים לתסכיתים- סיפורים של מט"ח לילדים.

בשבתות היינו נוהגים להתלבש חגיגי והיינו מטיילים עם ההורים בפארק, אוכלים גלידה ופופקורן. בחופשים היינו נוסעים רחוק לחדרה, לגבעת אולגה שם גרו הדודים ונהגנו לנסוע לים מה שאין לנו בבאר שבע. אני למדתי לנגן על אקורדיון, היה לי מורה פרטי שבא אלי הביתה ולימד אותי לנגן. כמעט ולא היה לנו חוגים, בוודאי לא כמו היום.

כשהייתי בגיל בית ספר יסודי הלכתי ברגל עם אחותי שלמדה כיתה מתחתי ועם חברות מהשכונה. למד איתי בכיתה אילן רמון, שהיה לימים האסטרונאוט שנהרג באסון החללית "קולומביה". כשהייתי בכיתה ג' החליט משרד החינוך לעשות אינטגרציה- לערבב ילדים מבתי ספר שונים, כך הועברתי לבית ספר "מצדה" אני זוכרת שהוא היה רחוק מהבית. היה לי מאוד עצוב שנאלצתי לעזוב את החברים ואת החברות שלמדתי איתם בבית הספר.

בשנת 1967 אני זוכרת שהייתה מלחמת ששת הימים, הייתי ילדה צעירה, אבא נלקח לצבא ונילחם בסיני- הגבול עם מצרים. נשארנו בבית עם אמא וסבתא, לא היה לנו מקלט וכמובן שלא ממ"ד, אנחנו הילדים עזרנו למבוגרים לחפור שוחות עם טוריות וכלי חפירה-  אלה היו בורות עמוקים. זאת הייתה מלחמה קצרה שעברה בשלום.

למרות הכל הייתה לנו ילדות יפה!

הזוית האישית

ליאל הנכדה: "היה לי כייף להכיר את סבתא לעומק ומקווה שיהיו לי עוד הזדמנויות רבות להקשיב לסיפורים נוספים. למדתי מסבתא, שלמרות הקושי בילדותה יש לה זיכרונות יפים וטובים מהתקופה. גם אני אזכור תמיד לראות את הטוב כשקשה לי."