מאגר סיפורי מורשת

ילדותה של ניצה עברה בצפון הישן בתל אביב ברחוב דוב הוז.

משפחתה של ניצה – שני הוריה ואחותה גרו במשותף עם עוד משפחות בדירה אחת, בת  4 חדרים. משפחתה של ניצה גרה בשני חדרים מחוברים אחד לשני, שתי משפחות נוספות גרו בשני החדרים הנוספים. החדרים בהם משפחתה גרה, היו בנויים כך שהיה נדרש לעבור דרך חדר אחד כדי להגיע לשני. ההורים ישנו בסלון על ספה נפתחת, וניצה ואחותה ישנו בחדר שאחרי הסלון כיוון שהיו הולכות לישון לפני הוריהן. בעקבות הצפיפות המיטה של ניצה הייתה מתקפלת לקיר, המיטה הייתה בנויה מעץ ברוחב כ-30 סנטימטר, ולמיטה היה ציר שהיה אפשר להרים אותה לכיוון הקיר. ניצה לא אהבה את המיטה כי בבוקר היא הייתה צריכה לסדר, לקפל ולקשור עם הרצועות כדי שלא יפלו המצעים מהמיטה. בדירה, המטבח היה משותף לשתי משפחות, והשירותים והמקלחת היו משותפים לכל דיירי הדירה. בחדר נוסף בדירה גרה משפחה צעירה עם ילדה, שהם היו השותפים למטבח של המשפחה של ניצה. זיכרון שחרוט לניצה- המשפחה השכנה הייתה מושיבה את הילדה הקטנה שלהם על סיר לעשות את צרכיה על השיש במטבח, ולאמא של ניצה היה קשה עם אותו ההרגל ולא אהבה את זה.

בבית של ניצה לא היה מקרר חשמלי, באותה התקופה רוב המשפחות לא יכלו להרשות  לעצמם מקרר חשמלי. המקרר שהיה להם היה מקרר קרח, הוא היה בנוי כמו ארונית מעץ ולמעלה היה תא שבו היו שמים את הקרח וכך הוא היה מקרר את המוצרים שנמצאים למטה.

במהלך ילדותה היה עובר ברחוב אדם עם עגלה וסוס שמכר קרח, הקרח היה מגיע בבלוקים של מטר, והאנשים היו קונים שליש או רבע. היו שולחים את הילדים לקנות את הקרח, הם היו באים עם מלחציים (מכשיר דמוי מלקחיים, שבסוף ישנם שיניים) השיניים היו נלחצות על הקרח וכך הם יכלו לקחת את הקרח הביתה.

בנוסף, ביום כיפור ובהזדמנויות שונות בהם אותו האדם לא עבד, הם היו הולכים לבית החורשת לקרח שהיה ממוקם היכן שהיום מצודת זאב, מרחק של כ-חצי שעה מהבית ומביאים כל הדרך חזרה בלוק של קרח. בנוסף לעגלת הקרח, הייתה עגלה של נפט. עגלה עם סוס, מאחור מיכל גדול המכיל נפט, המוכר היה עובר ברחוב מצלצל בפעמון וצועק "נפט, נפט, נפט". הם היו לוקחים את הנפט ומשתמשים בו כדי להדליק את הדוד. באותה תקופה, לא היה דוד חשמלי, הדוד היה מונח בצד האמבטיה ולמטה היה תא, בתוכו היו שמים חבילה של נסורת העטופה בנייר שהתאפשר לקנות במכולת. היו שמים את החבילה בתא התחתון ומדליקים. מאוחר יותר היה שכלול.  תלו ליד הדוד מיכל מלבני ובו היו שמים את הנפט שטפטף לתא שמדליקים וכך זה היה בוער ומחמם את המים.

את לימודיה בכתות א-ח, ניצה למדה בבית ספר היסודי  "בית חינוך לילדי עובדים בצפון תל אביב",

היא מספרת כי זה היה בית ספר מיוחד. כל יום ראשון היה נפתח בשירה בציבור של כל בית הספר, הכיתות היו מתכנסות בחדר האוכל של בית הספר והשעה הראשונה הייתה מוקדשת לשירה בציבור. מעבר לכך, גם היו שיעורי מוזיקה בהם למדו תחומים שונים במוזיקה, למשל, מהו הרכב התזמורת, מה נכלל בכלי נשיפה או בכלי מיתר, שומעים יצירות מוזיקה קלאסיות שעד היום ניצה זוכרת אותן. המורה היה מגיע עם פטיפון מנואלה, נותן להם לשמוע את היצירות ומסביר עליהן.  ניצה מספרת כי היו חוגגים הרבה חגים יחד בבית הספר, בחג פורים למשל היו עושים פורימון בחצר בית הספר, המיוחד מהכל היה סדר פסח שהם היו עושים יחד. כל תלמידי בית הספר התכנסו בחדר האוכל בבית הספר, היה שולחן אחד מוגבה יותר מכולם, ובו ישבו שני נציגים מכל כיתה והם אלה שהקריאו את ההגדה והשאר היו שרים יחד, כל זה היה לפני שיצאו לחופש. בנוסף בבית הספר היו וועדות, למשל הוועד הפועל שהיה נחשב כמזכירות. וועדת בריאות, שבה ניצה גם לקחה חלק והם היו מלווים ילדים למרפאה מחוץ לבית הספר כאשר האחות לא הייתה נמצאת. כמו כן הייתה וועדת ספריה שגם בה ניצה לקחה חלק ומטרתה היה לדאוג שההתנהלות בספריה תהיה תקינה. בבית הספר היו שתי כיתות בשכבה, אחת עם כלכלה, ואחת בלי. כיתה עם כלכלה היא כיתה שבה יום הלימודים כולל ארוחת צהרים בבית הספר. ניצה הייתה בכיתה עם כלכלה, בשעה 12:00 עד 12:30 היו אוכלים ארוחת צהרים ובחצי שעה הנותרת היו עושים עבודה עצמית, כלומר הולכים לכיתה ומכינים שיעורי בית. בנוסף לבית הספר היה עיתון יומי שנקרא מעשים בכל יום, והמנהל היה מקריא בזמן ארוחת הצהריים.

הלימודים היו 5 ימים בשבוע ובנוסף היה יום עבודה בו עבדו במקומות שונים. היו ארבעה מקומות בהם עבדו במהלך השנה. נגריה, מלאכה, מטבח ושדה.

בחדר האוכל למשל הם למדו על תזונה נכונה, זיכרון בולט של ניצה הוא שהם למדו להכין מיונז, לחתוך ירקות ועד היום היא יודעת שצריך לחתוך עגבנייה על צלחת זכוכית כי הקרש היה מעץ והיה סופח את כל הנוזלים והמיץ. הם היו עורכים את חדר האוכל ועוזרים לנקות ולהוריד את הכלים בסוף הארוחה. תפקיד נוסף אותו ניצה זוכרת במיוחד, נקרא "מים קרים". הייתה עובדת שלה היה כיור גדול עם מים וסבון, שם היו שמים את הכלים, אותה אישה הייתה מסבנת ואז מעבירה לכיור עם מים קרים לשטיפה, תפקיד הילדים היה להוציא את הכלים מהמים הקרים ולהניח לייבוש. תפקיד נוסף שהיה בארוחות הצהריים היה "ראש שולחן", בכל שולחן היו 12 ילדים ובראש השולחן היה יושב תלמיד מכיתה גבוהה, הוא היה צריך לדאוג שכולם מסיימים לאכול מהצלחת, בנוסף תפקידו היה לעזור אם היו בעיות במהלך הארוחה. לאחר כמה זמן, רוב הילדים היו מסיימים לאכול, מי שלא סיימו נקראו ה"מפגרים", היו מעבירים את הילדים שלא סיימו לאכול לשולחן אחד קרוב למטבח ואחד מראשי השולחן תורו היה להשגיח על ה"מפגרים" שנשארו בשולחן הזה. ניצה מספרת שהם היו מתחמנים והיו מצליחים להעלים חלק מהאוכל. ניצה אף פעם לא נשארה בשולחן הזה.

בשדה, היה גן ירק שהיה ממוקם ליד הירקון מרחק הליכה של כחצי שעה מבית הספר, בזמן שעבדו בשדה התלמידים היו הולכים ברגל. רוב עבודתם הייתה לגדל את גידולי השדה, בעיקר ירקות ולאחר מכן היו מביאים למטבח כדי שישמשו בהכנת הארוחות.

בנגריה, כמו בכל שאר מקומות העבודה, כולם היו לומדים יחד בנים ובנות. ניצה מספרת למשל שהיא בנתה קופסא, היא הכינה קובייה, ניסרה וחיברה. בהתחלה היא הייתה סגורה, לאחר מכן, לקחו את כלל התלמידים לנגריה מכאנית ושם ניסרו להם עם מסור חשמלי את החלק העליון, כך הקובייה הפכה לקופסא ולה הוסיפו צירים ומנעול.

במלאכה, למדו לסרוג צעיפים ולתפור מכנסיים וחצאיות. בהתחלה הם למדו לתפור ביד ולאחר מכן עברו למכונה, לא חשמלית. זו הייתה הפעם הראשונה שניצה למדה לתפור ומאז היא התאהבה בזה, לאחר שיצאה לפנסיה התחילה לעבוד במתפרה בקיבוץ.

לאחר שניצה סיימה את לימודיה בבית הספר היסודי עברה לתיכון עירוני ד', בו היא למדה בכיתה הריאלית, אשר ברובה הייתה כיתה של בנים ורק 4 בנות. בזמן לימודיה הייתה חלק מהתנועה המאוחדת בקן ימייה, כלומר סניף של התנועה שהתעסק בחלק מהזמן בפעילויות בים.

בסוף לימודיה התגייסה לנחל כחלק מגרעין של התנועה, החלה טירונות שארכה שלושה חודשים בבית דרס ליד באר טוביה ולאחר הטירונות עברה לקיבוץ צרעה שם עבדה בלול. כדי להגיע לקיבוץ צרעה מבית דרס, הם עשו את כל הדרך ברגל. לאחר מכן הגיעה בזמן השל"ת (שירות ללא תשלום) כחלק ממסלול הנח"ל להשלמה של קיבוץ נחל עוז ומאז, ניצה חיה, גרה ואף הקימה את משפחתה בקיבוץ נחל עוז.

הזוית האישית

יובל: את ניצה הכרתי בתחילת השנה. כאשר עברתי לקיבוץ נחל עוז היינו מבלות יחד כל שבוע למשך כמה שעות. ניצה אישה מעניינת ומקסימה שהיה כיף להקשיב ולהיות בחברתה. בעלת יכולות רבות ותמיד עם כוח רב, היא תופרת סורגת יצירתית ואף מתעסקת במחשבים. ניצה אישה עם לב רחב, כל פרויקט בו היא יכולה לקחת חלק ולתת מעצמה היא עושה זאת מכל הלב, למשל, היא החליטה להצטרף לפרויקט של סריגת כובעים או תמנונים לילדים חולים. היה מאוד מרגש לשמוע על כך. המפגשים שלנו היו מעניינים, היה שיח פורה, נושאים רבים עלו לאורך המפגשים. ניצה התקשתה להאמין כי נצליח למצוא סיפור לפרוייקט והסברתי לה כי חייה מעניינם וכי מבחינת אנשים צעירים שלא חוו חיים כבעבר, מעניין לשמוע ולקרוא סיפורים שכאלה. ניצה לימדה אותי שתמיד אפשר להתעסק במה שאתה אוהב וכן לייצר משהו חדש ויפה כאשר כולו מחומרים ממוחזרים. את התפירות והיצירות שלה ניצה מכינה מחומרים ממוחזרים ומאמינה כי אפשר להכין הכל מחומרים קיימים. אני מודה על ההכרות עם ניצה, על המפגשים שלנו יחד ועל החיבור הבין דורי עם אישה מקסימה.