מאגר סיפורי מורשת

שמי קלרט וולצ'ק, נולדתי בפריז שבצרפת ב- 8.4.1936.

שם אימי איטה, שם אבי דוד ושם משפחתי היה ויגדר- ויקטור. אימי נולדה בפולין ועברה לצרפת בגיל שש עשרה, אבי נולד ברומניה ועבר לצרפת בגיל עשרים ושש. בשנת 1926 הם נפגשו והתחתנו בפריז. ב- 21.5.1941 , בזמן מלחמת העולם השנייה, נולד אחי איזידור (קלוד). מאז שאני זוכרת אהבתי לצייר. בגילאי שש -שבע זאת היתה התקופה שציירתי בה הכי הרבה, לבד או בנוכחות אבא.

ציור שציירתי שאבי עוד היה בבית

אני זוכרת שהייתי מאוד קשורה לאבא. הוא תמיד ידע להפנות את תשומת ליבי לפרטים הקטנים. ביחד היינו מגלים צורות בעננים, ובחורף מגלים את הצורות בקרח, שהצטבר על השמשות שבבית. ידעתי לזהות את הצעדים של אבא במדרגות, כשהיה חוזר מהעבודה, והלב שלי היה דופק חזק. הדלת הייתה נפתחת, אבא נכנס והתיישב על הכיסא, אני עליו והוא היה מחבק אותי.

אמא, אבא, קלוד ואני עם הטלאי הצהוב שכבר היינו חייבים לשים. (אבא צבע את התמונה כי רצה שתהיה תמונה בצבע.

לפעמים, חיכיתי לו ביציאה של המטרו במתח גדול עד שיגיע, ואז היינו הולכים יחד לבחור עוגייה קטנה, בקונדיטוריה שהייתה ליד המטרו. לפעמים, בימי ראשון בבוקר אמא נשארה בבית להכין את הארוחה, ואבא ואני היינו מטיילים, ומכל טיול חזרתי עם דבר קטן, שאבא היה קונה לי. זכור לי פעם שאבא קנה לי עיפרון מחודד בצבע כתום, וכל הדרך הביתה הרחתי אותו, ומאוד אהבתי את הריח של העץ. עם אמא הקשר היה שונה. אמא הייתה מאוד עסוקה בכל מטלות הבית, ואני מאוד הסתקרנתי מכל מה שהיא עשתה, עד שלפעמים זה היה מפריע לה. אמא הייתה אוהבת להתאפר, ואני מאוד רציתי גם. פעם אחת, כשאימא יצאה לקניות ואני נשארתי לבד בבית, ניסיתי להגיע לאיפור שלה שהיה בקופסא עגולה, עמוק בתוך כוננית גבוהה. בגלל שהיה אסור היה לי לעלות עם רגליים על הכיסא, והיה לי קשה להגיע לקופסא, כשניסיתי להגיע אליה הקופסא התגלגלה, וכשתפסתי אותה וראיתי שהיא ריקה, גיליתי שהאיפור נשפך לתוך סיר חלב שהיה מתחת. בגלל שידעתי שאמא השיגה בקושי רב את החלב, הבנתי שעשיתי שטות גדולה ושמצפה לי עונש. הלכתי ועשיתי את עצמי ישנה.

בינואר 1943 (בזמן מלחמת העולם השנייה) אבי קיבל מכתב מהמשטרה הצרפתית, שעליו להתייצב בתחנת המשטרה לבדיקת מסמכים. אימי הייתה בטוחה שאם אבא ילך לתחנה יקחו אותו, ולכן החליטה ללכת במקום אבא, עם אחי, בידיעה שהחוק הצרפתי מגן עליהם, כי הוא עוד לא היה בן שנתיים. בתחנה נאמר לאמא שאבא צריך לבוא. אמא ניסתה לשכנע את אבא לחפש מקום מסתור, עבור כולנו דרך הבוס שלו, אבל אבא החליט ללכת לתחנה במחשבה, שאם לא ילך יקחו את כולנו. כשאני חזרתי מבית הספר, ראיתי את אמא יושבת ומאוד מדוכאת, שאלתי "אבא?" אמא ענתה "אבא שלך עקשן." הלכנו לראות את אבא בתחנת המשטרה, ראינו אותו מאחורי הסורגים, עם עוד הרבה יהודים. קיבלנו אישור לחזור איתו הביתה, כדי שהוא ייקח כמה חפצים. הלכנו הביתה מלווים בשני שוטרים בלבוש אזרחי, ואני הרגשתי שכולם מסתכלים עלינו ברחוב שלנו כאילו אנחנו פושעים. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי בושה. בבית אמא נתנה לאבא את החליפה הכי טובה שלו, קצת כסף ואבא ביקש את השן הראשונה שלי שנפלה. אבא יצא מהבית מלווה בשני השוטרים, ואני הבנתי שהחיים שלי השתנו. זאת הפעם האחרונה שראיתי את אבא. בפברואר 1943 אבא נרצח באושוויץ. במרץ ב 2:00 לפנות בוקר שני שוטרים צרפתים דפקו לנו בדלת ושאלו על אבא, אמא ענתה להם "אתם לא מתביישים להעיר אנשים ב 2:00 לפנות בוקר בשביל לבדוק מסמכים? אבא כבר חודשיים בידיים שלכם. אתם לא יודעים?" לאחר שהם וידאו שאחי עוד לא בן שנתיים, ולכן מוגן על פי החוק הצרפתי הם אמרו לנו "הפעם יש לכם מזל אבל אנחנו עוד נחזור". אמא הבינה שצריך לפעול מהר ופנתה למוסדות יהודיים על מנת לחפש לי ולאחי מקום מסתור.

לפני שהלכתי אמא הסבירה לי שבכל מקום שאהיה, אם טוב לי לצייר לה במכתב לב ואם לא, לצייר אונייה. באפריל באה נערה נוצרייה לקחת אותי לביתה שהיה בפרבר של פריז. הלכתי בלב כבד, כי ידעתי שאין ברירה ובלילה במיטה בכיתי בשקט. לאחר חודש כשאחי, איזידור, הגיע לגיל שנתיים הוא הצטרף אליי, ואז שינו לו את השם לקלוד, שישמע שם יותר צרפתי. אחרי חודשיים הודיעו לנו שאנחנו מחליפים מקום. הגענו למקום מוזנח עם אמא ונער. ושם ישר הרגשתי שזה לא מקום נעים. עד אז, תמיד ציירתי לב במכתבים ששלחתי לאמא, כדי לא להדאיג אותה. מהמקום הזה, בפעם הראשונה, ציירתי לאמא, במכתב, אונייה. אמא הבינה, וביקשה משכנה נוצרייה שהיינו איתה בקשר מאוד טוב, לבוא לבקר אותי. השכנה (מדמואזל בלונד) התרשמה מאוד לא טוב מהמקום, ואמא פנתה שוב למוסדות על מנת למצוא לנו מקום אחר. עברנו למקום שלישי, משפחת נואל. שם היה לנו מאוד טוב. אך לאחר זמן קצר חליתי בגרדת, והאישה הייתה צריכה לנסוע איתי פעם בשבוע לטיפול בבית חולים בפריז, זה מאוד הקשה עליהם, וכעבור שלושה חודשים, הם העבירו אותנו לבית יתומים יהודי בלב פריז. הגעתי לבית היתומים בנובמבר. עשו לי קרחת כדי שלא אדביק ילדים בכינים ושלחו אותי להיות בחצר עם כל הילדים.

זכור לי שהיה לי מאוד קר ומאוד התביישתי בקרחת שעשו לי. מבין כל הילדים שהיו בחוץ ניגש אלי נער אחד שהיה בערך בן שתיים עשרה, הוא לקח אותי ביד, והביא אותי למקום ששם הוא ביקש כובע בשבילי. מאז הרגשתי שהנער הזה שומר עלי מרחוק. כל לילה הוא היה אומר לי "לילה טוב" לפני השינה. בינתיים, אמא מצאה מקום מסתור בשבילה, דרך כומר, וכשאימא שמעה שאנחנו נמצאים בבית יתומים יהודי, היא ביקשה מאוד מהכומר שיוציא אותנו משם, היות והגרמנים היו מגיעים לשם מדי פעם ושולחים ילדים לאושוויץ.

בינואר 1944 באו לקחת אותי ואת אחי מבית היתומים לכפר שנקרא בונהטאבל. לא יצא לי להגיד שלום לנער ששמר עליי שם, ואני לא זוכרת את שמו, אך אני עד היום חושבת עליו, כי אני לא יודעת מה עלה בגורלו. ידוע לי שביולי 1944, בשילוח האחרון של יהודים מפריז, לפני סוף המלחמה, הגרמנים לקחו משם את כל הילדים לאושוויץ.

בכפר בונהטאבל, נשארנו עד סוף המלחמה, ואמא שהייתה במקום מסתור שלושה עשר ק"מ משם, באה ברגל לבקר אותנו פעם בחודש. המשפחה שהיינו אצלה שם, לא התנהגה אל אחי ואליי יפה. למדתי בבית הספר שבכפר, והמורה שלי ידעה שאני יהודיה ומוסתרת במשפחה נוצרית בכפר.

חלק ממכתב ששלחתי לאמא. תיארתי לה את הכפר בו קלוד ואני מוסתרים, אצל משפחת נואל

פעם אחת, בסוף יום לימודים, המורה (ז'ינט) קראה לי, כאילו עשיתי משהו לא בסדר, ולאחר שכל הילדים הלכו היא נתנה לי כריך עם ריבת משמש. זה חימם לי את הלב, הרגשתי שהיא שמה לב אליי ושהיא הבינה את מצבי הנפשי. אני נשארתי בקשר עם המורה הזאת כל השנים עד שהיא נפטרה, ועד היום אני בקשר עם אחד הבנים שלה.

ביולי 1944 האמריקאים הגיעו במשאיות, דרך הכפר שלנו וזרקו לנו קופסאות שימורים ושוקולדים. המלחמה הסתיימה ובינואר 1945 חזרנו לדירה שלנו בפריז. התחלנו חיים חדשים בלי אבא, ועם אמא שחולה במחלת לב. ב1956, כשהייתי בת עשרים, וקלוד בן חמש עשרה, אמא נפטרה.

ב 1959 לאחר מספר ביקורים עליתי עם קלוד לארץ, לקיבוץ משמר הנגב. הרגשתי טוב בקיבוץ כי היו שם הרבה צרפתים שדיברו את השפה שלי, וזה הקל עליי בקליטה. שם הכרתי את נתן (שגם עלה מצרפת) ובספטמבר 1961 התחתנו. באותה שנה יצאנו לשליחות, שנה בתוניס ועוד שנתיים במרוקו, במטרה לעלות בחשאי נערים יהודים לארץ. ב 1964 סיימנו את השליחות ולאחר טיול חזרנו לקיבוץ. נתן עבד כמנהל ייצור במפעל קלקר (פוליביד), שרק הוקם וכעבור מספר שנים עבר לתפקיד מנהל המפעל. אני עבדתי במטעים, ועם ילדים, וכעבור מספר שנים עברתי לעבוד בהנהלת חשבונות של המפעל.

נולדו לנו שני ילדים אביחי וורדינה, והיום לנו 4 נכדים: ים, כליל, סהר ונגה.

המשפחה שלנו

אני חושבת, שלמרות כל הקשיים שעברנו בילדותנו בשואה נתן ואני, והודות להקמת מדינת ישראל, זה נתן לנו את האפשרות להיפגש ולבנות חיים חדשים בארצנו.

הזווית האישית

נגה: נהנתי להיפגש עם סבתא שלי, להכיר מסיפוריה את משפחתי, והיה לי מעניין לשמוע על תקופת השואה.