מאגר סיפורי מורשת

שמי יואב, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי, צבי גרין. יחד אנו מנציחים במאגר המורשת של התכנית את סיפורה של משפחת גרין מדרום אפריקה ושל סלומון (סולי), סבא רבא שלי, אשר לחם כנגד הנאצים במלחמת העולם השנייה, נפצע קשה וכתב יומן בעת הלחימה.

סלומון וילדותו 

סולי נולד בקייפטאון, דרום אפריקה, ב-19 בינואר 1911, להריס ולאה גרין, יהודים ילידי פולין שהיגרו לדרום אפריקה ב-1902. סולי היה הרביעי מבין ששת ילדיהם – שלושה בנים ושלוש בנות. אחיו הצעיר נפטר ממחלת נשימה בגיל צעיר מאוד. המשפחה התגוררה תחילה בבית קטן ברחוב בלום בלב עיר האם של דרום אפריקה לפני שעברה לדירה גדולה יותר ברחוב אורנג'. האריס, אביו של סולי, היה חייט במקצועו. לאה הייתה עקרת בית ודאגה לצרכי המשפחה. האנגלית שלהם הייתה ברמה נמוכה. הזמנים היו קשים והשכונה הייתה קשה. לשים אוכל על השולחן היה בראש סדר העדיפויות שלהם. בריאותה של לאה, אמו, לא הייתה טובה ובשנת 1927, בגיל 54, לאה נכנעה לסרטן. גם סולי וגם אחותו הצעירה נאלצו לעזוב את בית הספר כדי לספק הכנסה נוספת למשפחה. כמו כל כך הרבה צעירים אחרים באותם הימים, גורלם האקדמי והכלכלי נקבע מראש. באזור גיל ה-16 של סולי הייתה תקופה נוראית הנקראה "השפל הגדול", שזה היה משבר כלכלי כלל עולמי והם לא יכלו להמשיך בלימודים פורמלים והם נאלצו לעבוד לפרנסתם.

סלומון החייל הדגול 

החיים של משפחת גרין בדרום אפריקה המשיכו להשתפר. האור בקצה המנהרה נעשה בהיר יותר. אבל רוחות המלחמה יללו באירופה. הרטוריקה והפעולות המתלהמות של היטלר תפסו תאוצה. ב-1 בספטמבר 1939, כאשר סולי היה בן 28, צעדה גרמניה לתוך פולין. יומיים לאחר מכן, בריטניה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה. מלחמת העולם השנייה החלה. בדצמבר 1939, סולי התנדב לשרת בכוחות המזוינים של דרום אפריקה. הוא עבר הכשרה צבאית ונשלח לחזית בשנת 1940. כמה ימים לפני יציאתו המתוכננת, מת אביו מדום לב בהר השולחן האהוב עליו (הר גבוה השטוח בגבעתו שנמצא בקייפטאון עיר מגוריו). סולי גויס לשרת בחיל ההנדסה הדרום אפריקאי.

המסע הצבאי שסולי עבר לא היה פשוט כלל. התנועה, אוכל ושתייה, שינה ותנאי האקלים הם רק חלק קטן מהקשיים שחווה. התנועה הייתה מתישה מאוד, חלק קטן היה ברכבת, חלק היה במשאיות וחלקים גדולים ברגל וכמובן שכל המסע עם נשק וציוד על גבו. בדרכים אלו הוא עבר יותר מ – 11 אלף קילומטר מהבית שלו בתנאים קשים ומייגעים.

רוב הזמן הם לא ישנו באוהלים אלא בחוץ וכמובן שהאקלים לא הפך את זה לקל יותר, מזג האוויר היה צונן ואכזרי. עכברושים, זבובים ויתושים היו בכל פינה. הם קיבלו כל יום בקבוק מים אחד בלבד, בקבוק המים היחיד הזה היה בעל שימושים רבים. לשתות ולשטוף פנים וידיים לאחר יום הלחימה הארוך.

כל דבר היה במחסור, במיוחד במזון. כמעט ולא היה להם אוכל. הם התענגו על כל מאכל שבא לידם, בין אם היה פג תוקף או לא. קשה לדמיין את חיינו בלי הדברים שאנו משתמשים בהם על בסיס יום יומי, בלי בגדים או אוכל ומים. המון אנשים במלחמה נפטרו ממחלות ווירוסים בעקבות מחסור באוכל ובשתייה. עם כל התנאים האלה, הם נסעו מדרום אפריקה צפונה ביבשת אפריקה, עד לקצה השני של היבשת.

את סיפורו והתהליך שעבר הוא וחבריו, תיעד ביומנו. ביומנו כתב כל סיפור, מגדול ועד קטן, שהתרחש באותו היום. דוגמה לסיפור מרתק שתיעד ביומנו היה בראשון לינואר בערב, הוא וחברו היו בשמירה והגיע ג'יפ ובתוכו אחד המפקדים. סולי והמפקד בירכו אחד את השני לכבוד השנה החדשה ולאחר מכן המפקד המשיך לנסוע. פתאום שמעו פיצוץ חזק מאוד והתברר שהג'יפ עלה על מוקש והתפוצץ. החיילים שהיו בג'יפ נפצעו מאוד קשה, סולי וחברו נכנסו לשדה המוקשים בחשכת הלילה וחילצו את מי שהיה שם. הוא מספר ביומנו על הפצועים שהיו פצועים קשה בעלי פצעים מזעזעים והמון שברים פתוחים. לבסוף, היו צריכים להזעיק כוחות חובשים בכדי לטפל בהם ולהוציא אותם לבית חולים להמשך הטיפול.

עם הזמן החיילים הגיעו עד ללוב. הגרמנים המשיכו להזרים כוחות לכיוון לוב ומצרים והטילו על החיילים הרבה משימות כדי למנוע מהאויב להגיע, מספר החיילים היה נמוך. כדי לחסום את דרכו של האויב הגרמני לכיוון תעלת סואץ, לסולי הייתה משימה להניח שדות מוקשים ענקיים של למעלה משלושים אלף מוקשים באמצע המדבר (אחד משדות המוקשים הגדולים ביותר במלחמת העולם השנייה). בנוסף לכך, במהלך קרב גזאלה (קרב שהיה אחד הקרבות החשובים במסגרת המערכה במדבר המערבי שנמשך 25 ימים ובו היו חמישים אלף חיילים שאו נהרגו או נפצעו או נפלו בשבי), היו צריכים ליצור נתיב נסיגה לטנקים דרום אפריקאים. במהלך ניקוי שדה המוקשים שבו בעצם מחברים את המוקשים ומפוצצים את כולם ביחד בכדי ליצור את הנתיב, שדה המוקשים התפוצץ בזמן שסולי היה בתוך השדה עצמו. בנס גדול סולי נמצא בחיים אבל פציעתו הייתה מאוד קשה בעקבות התאונה. חבריו לא ידעו מה איתו ומה קרה לו, הגיע חובש וגילה שהוא עדיין בחיים. היו צריכים לנתח אותו בבית חולים בשדה במין אוהל ומשם הטיסו אותו, בתקופה זאת להטיס חייל היה נדיר מאוד. הוא נפצע קשה, איבד כמה אצבעות ואת חוש הראייה. עם הזמן יכל לראות דרך עין אחת ודרך השנייה הבחין בין אור לחושך. גם השמיעה נפגעה והיה פצע עמוק בתוך האוזן, הוא היה הולך לישון עם מגבת על הכרית בעקבות הפרשות מהאוזן. ההדף העיף בעוצמה גרגירי חול מהאדמה עד לכך שכל גרגיר חול הרגיש כמו כדור מרובה. סבי מספר שהוא ואבא שלו, סולי, היו בסאונה ואבא שלו ניגב זיעה מרגלו ויצאו מעורו גרגירי חול מאותו אירוע, למרות שזה היה לאחר המון זמן לאחר האירוע.

כתוצאה מהפציעה היה עוד שנה בבית חולים ועבר 19 ניתוחים ב – 11 חודשים (בממוצע שני ניתוחים בחודש). כאשר פינו אותו, חברים שלו אספו את דבריו האישיים להיכן שנהגו לישון. חברים שלו לקחו את הדברים האישיים וביניהם היומן של סולי ושמרו על הדברים האלה לעוד שלוש שנים. חבריו נפלו בשבי כעבור שלושה שבועות לאחר שנפצע. היומן ומעיל שסלומון תפר נשמרו וחזרו לדרום אפריקה בסוף המלחמה והוא קיבל אותם בחזרה. הוא היה אצלם בבית מספר שנים רבות, לא קראו אותו אך רצו. לאחר שסולי נפטר, סבי קרא את היומן והחליט שהוא רוצה לכתוב על היומן ספר המספר את סיפורו של אביו האמיץ ועל מעשי גבורתו. היומן עומד להיות במוזיאון "החייל היהודי במלחמת העולם השנייה" שנמצא בלטרון שבעמק איילון ועומד להיפתח בקרוב. ברגע שיפתח, סבי ישלח את היומן שיהיה בהשגחתם.

אחד הדברים המעניינים ביותר ביומן, הוא המשפט היפיפה שסבא רבא שלי כתב: “Two years today since I lost Dad. He was sure an inspiration to me.” תרגום: "היום מלאו שנתיים מאז שאיבדתי את אבא. הוא בטוח היה השראה עבורי".

כאשר סבא שלי קרא את החלק הזה מיומנו של אביו, פניו היו עגומות ועיניו התמלאו דמעות. המשפט גרם לי לחשוב על כך שאף על פי שנלחם במלחמה כה אכזרית וקודרת, עדיין הצליח למצוא זמן לכתוב ביומן ולכתוב בו את רגשותיו לגבי המלחמה ועל אביו. זה מדהים איך למרות כל הקשיים והתנאים האכזריים הצליח למצוא מקום בליבו וזמן להקדיש רגע לאביו שהיה חשוב לו מאוד. הרי ממש רגע אחרי כן הוא כותב על העכברושים ששיגעו אותם בשעות הלילה.

הזוית האישית

יואב הנכד המתעד: מאוד נהניתי לכתוב עבודת תיעוד כזו מרגשת ומלאת היסטוריה, עם סיפורים מרתקים ומלאה באקשן, ברגעים מצחיקים וגם ברגעים שגרמו לי לפעמים להזיל דמעה. בדרך כלל אני וסבא שלי נפגשים בעיקר בארוחות חג, והתכנית הזו גרמה לי ללמוד כל כך הרבה דברים מעניינים על סבא שלי ועברו שלא ידעתי עליהם לפני כן. אני כל כך שמח שיצא לנו לעשות את התכנית הזו ביחד. אני באמת מרגיש שזה מעבר לעבודת תיעוד, ובאמת התעניינתי לשמוע כל פעם עוד סיפור מעניין. לראות את סבא שלי מספר לי את הסיפורים של אבא שלו עם דמעות בעיניו היה דבר שלא ניתן לשים עליו מחיר. הרגש והצחוק והעצב הם דברים שנורא נגעו בי בעבודה המשותפת.

שאלתי את סבא שלי מה הייתה הזווית האישית שלו לגבי העבודה המשותפת, והוא רשם לי: "מאוד התרגשתי כאשר סיפרת לי שבחרת לבסס את העבודה שלך על יומן המלחמה של אבי ז"ל. מאוד שמחתי על ההזדמנות להיזכר באבי ובאישיות המיוחדת שלו וכן לספר לך על פועלו של הסבא רבא שלך. ממש נהניתי מהחוויה. אני רואה בזה כחלק בהנצחת זכרו. חשוב ליצור תיעוד מפורט ומהימן על זקני המשפחה ומורשתם. העבודה שעשית תהיה חוליה נוספת בהעברת תולדות המשפחה לדורות הבאים."