מאגר סיפורי מורשת

שמי דבורה פישר אלתר, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתי עמית חנה פישר. אבא שלי, יעקב לפוליאנסקי ז"ל, חי בגרמניה בשנות ה-30. אבי עסק למחייתו בתור מורה לעברית. בשנת 1936 הגיע אבי לביקור בארץ כדי לבקר בני דודים שגרו בארץ ובאמצע הביקור פגש את אמי מלכה ז"ל, והם התאהבו. היות ואביו נפטר והוא היה הבן הבכור, אבי נאלץ לחזור לגרמניה לטפל בשאר בני המשפחה (אמו וארבע אחיותיו). הוריי רצו להתחתן אבל אמי לא הסכימה לעבור לגרמניה ואמרה: "אני את הארץ לא עוזבת", היא הסכימה שיקימו בית רק בישראל.

בינתיים אבי חזר לגרמניה, ומשום שבדיוק פרצה השואה, הוא הצליח לשלוח אחות אחת לארץ ושתי אחיות לארצות הברית, ונשאר עם אמו ועוד אחות. בשנת 1938, בליל הבדולח, תפסו הנאצים את אבי ושלחו אותו למחנה הריכוז דכאו. את אמו ואחותו שלחו לאחר מכן לאושוויץ ושם נספו. אמי, שידעה על כך שאבי נמצא במחנה דכאו, הצליחה על ידי תשלום כספים והפעלת קשרים להשיג עבורו סרטיפיקט עלייה לארץ, והצליחה לשחררו מדכאו ולהעלותו לארץ. הם התחתנו בשנת 1939 בחיפה ונולדו להם ארבעה ילדים.

אבי לא דיבר מעולם על מה שקרה לפני שהגיע לארץ, ואנחנו הילדים לא שאלנו מהפחד לדרוך על "יבלת" ולפתוח פצעים ישנים. אבי כל הזמן רצה להנציח את זכרה של סבתי – שרה, על ידי קריאת שם הנכדות על שמה. היות ונולדו בתחילה רק נכדים זכרים, רצה אבי להקים קרן גמילות חסדים על שמה של סבתי. אחי אורי הציע כי במקום עוד קרן גמ"ח אחת מיני רבות, יקימו עמותה להשאלת ציוד רפואי על שמה של סבתי, וכך נולדה יד שרה!

בהתחלה הסניף בחיפה היה בביתי, היו לי במחסן כיסאות גלגלים, קביים, משאבות חלב ועוד… מי שהיה צריך ציוד היה מגיע אליי הביתה והייתי נותנת לו מה שהוא היה צריך. לאחר תקופת זמן, כמות האנשים וכמות הציוד אילצו למצוא מקום ייעודי להפעלת הסניף. אני עזבתי את עבודתי בהוראה והקדשתי את עצמי להקמת סניף של יד שרה בחיפה, קיבלנו שטח מהעירייה והתחלנו להפעיל את הסניף. כיום הסניף נותן שירות לעשרות אלפי אנשים בארץ הזקוקים לציוד רפואי.

ליד שרה היום ישנם 170 סניפים בכל רחבי הארץ – מהגולן ועד אילת.

הזוית האישית

עמית: היה לי מאוד מרגש לשמוע את סיפור העבר של משפחתי, אני גאה מאד להיות חלק ממשפחה שמפעל חייה הוא גמילות חסד, הסיפור חיזק את הקשר שלי לסבתי ואת החיבור שלי להיסטוריה המשפחתית. קיבלתי משמעות חזקה לערך החסד בחיים ולהנצחה של סיפורים וחוויות משפחתיות.

סבתא דבורה: התרגשתי מאד להשמיע את סיפור המשפחה לדור הבא ואני שמחה להפיץ אותו לעולם, הייתה לי חווייה מרוממת להיות עם נכדתי במפגשים המשמעותיים הללו.