מאגר סיפורי מורשת

שמי טובה, על שם סבתי, ששמה היה גיטל שפרושו בעברית טוב, לכן הורי החליטו שבעברית שמי יהיה טובה.

נולדתי בפולין בעיר ששמה אופולה. הורי ניצולי שואה שהצליחו לשרוד את התופת של המלחמה, בדרך לארץ ישראל שנמשכה שלוש שנים אמי נכנסה להריון. היא קיבלה צירים ברכבת ובתחנה הראשונה אבי ואמי ירדו מהרכבת, ובאופולה, בבית חולים של נזירות, הגחתי לאוויר העולם.

הגענו לישראל, בסיום מלחמת השחרור, למעברת "שער העלייה" בחיפה. מכיוון שלאמי הייתה אחות בקיבוץ המעפיל אני ואמי עברנו לשם. אבי המשיך להיות במעברה ולעבוד באיסוף תפוחי אדמה, עד שעזרו לו למצוא עבודה במפעל הצבעים "אסקר" ליד עכו. שם נמצאה להורי דירה של הרכוש הנטוש בעיר. אני ואמי הגענו לעכו. הבית היה מוזנח, חלונות שבורים, ריצפת בטון (זה היה בית שגרו בו ערבים שברחו מהעיר) אבל זה היה הבית הראשון שלנו כמשפחה. אבי תיקן את החלונות, לפני החגים היה צובע את הרצפה כדי שיהיה נעים. בכל יום שישי אמי הייתה מכינה חמין והייתי הולכת עם אבי כדי לשים את הסיר במאפיה. שם היו תנורים גדולים ואנשים מהשכונה הביאו לשם את הסירים ובשבת בצהריים היינו מחזירים את הסיר לארוחת הצהריים. בשכונה היו הרבה עולים חדשים, רבים ניצולי שואה. השכונה הייתה מעורבת, היו בה עולים גם מארצות צפון אפריקה (מרוקו, טוניס, לוב). היחסים בין כולם היו מצוינים, אנחנו הילדים שחקנו רוב הזמן ברחוב, במשחקי חבל, בקלאס, במחבואים, 123 דג מלוח, משחקי כדור ועוד.

הורי

שמה של אמי שפרה, שם אבי נחום. בארץ נולדה לי אחות צברית ששמה חנה והיא נפטרה ממחלה ממארת. אבי עבד עד יציאתו לגמלאות במפעל "אסקר", אמי עבדה בגן ילדים ואחר כך כמטפלת בילדים כדי לעזור בפרנסת הבית. היה חשוב להורי להעניק חינוך טוב לבנות. אבי אמר שהמלחמה למדה אותו שאשה צריכה מקצוע.אני נולדתי שבע שנים אחרי נשואי הורי. כששאלתי את אבי מדוע חיכו כל כך הרבה זמן, תשובתו הייתה "כשלחם היה יקר יותר מחיי אדם, לא רציתי להביא לעולם כזה ילדים". לכן רק כשהסתיימה המלחמה אמי נכנסה להריון ונולדתי בדיוק שנה לאחר הסכם השלום. הסכם השלום היה ב-9.5.1945 ואני נולדתי 9.5.1946.

הדרך לארץ הייתה קשה והורי עברו ממחנה פליטים אחד לשני. אמי ספרה לי שהייתי עטופה בשמיכה וככה נדדו איתי כמעט שלוש שנים ברחבי אירופה, בתנאים קשים ביותר, עד שהגיעו מנמל מרסיי שבצרפת באנייה "נגבה" לנמל חיפה. בשואה נרצחו רוב בני המשפחה שלי במחנה ההשמדה אושוויץ. תמיד קינאתי בחברי, שהיו להם סבים וסבתות, שפינקו אותם ולי לא היו. אני זוכרת את ימי חמישי בהם הבית היה מלא ריחות של בישולים ואפיה, עוגות השמרים של אמי היו ידועים בכול השכונה. בחגים נוספו להם הדגים הממולאים, כבד קצוץ, גזר מתוק. יום בשבוע היינו אוכלים אוכל חלבי (פירה תפוחי אדמה, וסלק אדום). במשך הזמן אמי למדה מהשכנות הבולגריות והטורקיות לבשל גם את המאכלים שלהם ועשתה זאת בהצלחה מרובה.

תמונות של הורי, שפרה ונחום ליכטר 

ילדותי בעיר עכו

עכו היא עיר מעורבת, שיש בה גם אוכלוסייה ערבית. חלק מהקניות ערכנו בשוק שבעיר העתיקה. השכונות היהודיות היו בעיר החדשה, והשכונות הערביות בעיר העתיקה. העיר מוקפת חוף ים מדהים, אחד היפים בארץ. בשבתות היינו הולכים משפחות, משפחות עם צידניות מלאות אוכל לחוף הים ומבלים שם יום של כיף. בקיץ הייתי הולכת עם חברותי לבלות בחוף הים.

למדתי בבית הספר היסודי "התומר" עד כיתה ח' , בכיתה ח' היה מבחן ארצי "סקר" מי שעבר את המבחן התקבל לתיכון עיוני, מי שלא עבר את המבחן למד בבית ספר תיכון מקצועי, או בבית ספר שלא הגישו לבחינות בגרות. אני עברתי את המבחן והתקבלתי לתיכון קריית חיים. כיוון שבעיר עכו שבה גרתי לא היה תיכון, נסעתי כל בוקר בשני אוטובוסים יצאתי כל בוקר בשעה6:00 כדי לא לאחר. אחרי הלימודים היינו נפגשים בדרך כלל בבתי חברים, בימי שישי היינו מבלים יחד במסיבות, או הולכים לעיר העתיקה, אוכלים חומוס ומצטרפים לסירות הדייגים הערביים. היו יחסים מאוד טובים עם הערבים בעיר. הייתי בתנועת נוער "השומר הצעיר" התלבושת הייתה חולצת כחולה ושרוך לבן. רכבנו על אופניים ואני, שלא ידעתי לרכב, הייתי תמיד על אופניים של אחרים. הדרכתי בתנועה כשהייתי בכיתה י'. המוזיקה שהאזנו לה הייתה בעיקר שירים עבריים, הלהקות הזרות שהיו מפורסמות (הצלליות ,הביטלס) והזמרים המפורסמים היו (אלביס פרסלי ,קליף ריצ'רד) במסיבות רקדנו רוקנרול ,סלאו, רומבה ,צה צה ,טנגו.

היחסים עם ההורים היו מאוד קרובים, אבל דברים אינטימיים ספרנו לחברות הקרובות. כשבן רצה להציע חברות הוא היה שולח את החבר הטוב שלו לשאול את הבת, או היה מכניס פתק לתיק שלה ושואל האם היא תהיה מוכנה להיות חברתו. חברים היו הולכים יחד לסרט או לתנועה.

כשהייתי בכיתה י"ב, בקיץ, בחוף הים בעכו שוחחתי עם חברותי ופתאום ניגש אלי בחור נחמד, "חייל בגולני" ומסר לי ד"ש ממיקי. שאלתי אותו "מי זה מיקי?". ברור שזו הייתה עילה להתחיל אתי. השנה הייתה 1964. חי ז"ל זה היה שמו של בעלי לעתיד. חיילי גולני שעבדו קשה כל השנה במשימות הביטחון קיבלו שבוע נופש בבית החייל בעכו. החברות ביננו התהדקה, סיימתי תיכון, למדתי בסמינר למורים "בהדסים", התגייסתי לצבא, הייתי מורה חיילת בטבריה בביעור הבערות, כלומר למדתי נשים שלא ידעו לקרוא ולכתוב, המורות החיילות עברו מבית לבית וכך למדנו נשים וגם קצת גברים. השמחה הכי גדולה שלי ושל התלמידים, הייתה כשהם הצליחו לחתום את שמם במסמכים ולא חתמו באצבע. לאט לאט הם למדו לקרוא ויכלו להבין מה הילדים שלהם לומדים בבית-הספר.

לאחר שהשתחררתי מהצבא נישאתי לחי קרביץ ז"ל, ב- 1967. החתונה התקיימה במקום שבו הכרנו, במחנה הנופש בעכו. כיוון שחי היה חיפאי גרנו בחיפה. חי למד ניהול כוח אדם, אני למדתי באוניברסיטת חיפה שהייתה אז שלוחה של אוניברסיטת ירושלים. שנינו עבדנו ולמדנו. ב- 1970 נולדה לנו בת בשם מור, חי ניהל את משאבי האנוש במפעל "חיפה כימיקלים" ואני למדתי בבית-הספר התיכון "חוגים" בחיפה. ב- 1985 קרה לנו אסון. בגיל 39, חי בעלי קיבל התקף לב ונפטר, כאשר מור הייתה רק בת 14. הייתי חייבת להתאושש ולהמשיך בחיים ולדאוג לבתי מור. אני מקווה שהצלחתי. מור סיימה תיכון, נישאה לטל נוימן, ונולדו להם שלושה ילדים מדהימים. חי הבכור נקרא על שם סבו חי, רון הנכד השני, וגיא הנכד הצעיר ביותר. כולנו גרים בחיפה קרוב אחד לשני.

חפץ יקר

אמי שפרה ואבי נחום היו חברים, כשהגרמנים פלשו לפולין ב- 1939. העיירה מלאווה שבה גרו, הייתה קרובה לגבול ולכן פלשו אליה כבר בתחילת המלחמה. הבית של אמי היה קרוב לבית הכנסת. הגרמנים שרפו את בית הכנסת ויחד אתו נשרף הבית של אמי וגם טחנת הגריסים של המשפחה. אמי ומשפחתה נאלצו לגור בבית הדודה.

אמי הייתה נערה מאוד יפה. קצין גרמני התאהב בה והוא התחיל להציק לה. בערבים היה עובר ליד הבית שבו גרה וביקש ממנה שתצא לבלות אתו. הוא קרא לה, כשראה אותה ברחוב, "שורה, כדאי לך להיות איתי". אמי פחדה ממנו ורצתה לברוח מהעיירה. היא הציעה לאבי שיברחו יחד, היא אמרה שיקרה אסון והיא לא נשארת במקום. אבי ניסה לשכנע אותה שלא יקרה שום דבר, אמי לא השתכנעה ואמרה "או שאתה בורח איתי או שאברח לבד". כיוון שאבי אהב אותה הוא החליט להצטרף אליה. סבתי חנה אמו של אבי אמרה "אם אתם רוצים לברוח יחד אתם חייבים להתחתן". בלילה, הזמינו את הרב של העיירה, סבתי הורידה את טבעת הנישואים שלה ושל סבי אברהם ובטבעות אלה קידשו את אמי ואבי. הטבעת של אבי נמצאת עד היום בביתי כמזכרת יקרה ביותר. לבריחה של אמי ואבי הצטרפו גם שני אחיו של אבי, צבי ויעקוב. הוריו של אבי טענו, שעוד זמן קצר הגרמנים יעזבו ולא יקרה כלום. האח הצעיר של אבי, ששמו יהושוע, נשאר כדי לעזור להורים. כל אלה שנשארו בעיירה נשלחו על ידי הגרמנים למחנה ההשמדה הארור אושוויץ, שם נרצחו על ידי הנאצים. טבעת הנישואים היא המזכרת שנותרה לי מהם.

מתכון לגפילטע פיש