מאגר סיפורי מורשת

שמי חנוך זיו ונולדתי ב-20.09.1943 בדנמרק בכפר 'אוסהוי'.

ההורים שלי, חיים וארנה זפ ז"ל, היו יוצאי גרמניה.

בשנת 1943 הנאצים הגיעו לדנמרק. בחודש ספטמבר, בהיותי בן שניים עשר יום, הורי החליטו לברוח בסירת דייגים קטנה, מדנמרק לשוודיה (אליה הנאצים לא הגיעו). עברנו בלילה בסירת דייגים מעץ עם משוטים, בגודל מטר וחצי (סירה כמו זאת שמוצגת ב'יד ושם'. שם מצוין כל המעבר של יהודים מדנמרק לשוודיה).הדנים שסייעו להבריח אותנו פחדו שהנאצים יגלו ויתפסו אותנו. לכן נתנו לאמא שלי בקבוק קטן עם רעל שתיתן לי במקרה ואני, תינוק קטן, אבכה ונתגלה. לא בכיתי וטוב שכך.

בשנת 1944 אחי דוד נולד בשוודיה. בשוודיה הורי היו בהכשרה בגרעין עם אנשים שתכננו לעלות ארצה, ונציגים יהודים לימדו את חברי הקבוצה על עבודה משותפת. הורי העדיפו לא לחיות בגולה, כי הם פחדו מהרדיפה של הנאצים. בשנת 1946, כשהייתי בן שנתיים וחצי, עליתי עם בני משפחתי, באונייה דרך אלכסנדריה, לארץ ישראל. הגענו ישר לקיבוץ גלעד, למקום הנוכחי שהקיבוץ נמצא בו גם היום (הקיבוץ הוקם במקום אחר ועבר למקומו הנוכחי בשנת 1945).

תעוד הצלת יהודי דנמרק

 ילדות בקיבוץ

בילדותי בקיבוץ היתה לינה משותפת. גרנו ארבעה ילדים ביחד בחדר אחד בבית ילדים ,ולא בבית של ההורים. היה לי טוב בלינה המשותפת. אולי אם הייתי מכיר לינה משפחתית (בבית) היה לי טוב יותר, אבל לא הכרתי משהו אחר. הדבר היחיד שאני זוכר זה שהיה מן חשש מהערבים שגרו בזמנו בחובייזה, ותמיד הפחידו אותנו שהבקר שלהם יברח, והם יגיעו לקיבוץ. בילדותי היה לי אוסף של מחזיקי מפתחות ושל בולים. בבית אחי ואני גידלנו כל הזמן כלב, והמקום האהוב עלי היה טנטורה. אהבתי לצאת לפעילות משותפת, של כמה כיתות יחד בשפת הים. אהבתי לשחות בים ובבריכה. בבריכה היתה מקפצה גבוהה של שלושה מטר ואהבתי לקפוץ ממנה למים, והייתי רץ הלוך חזור וקופץ למים. הייתי שובב גדול.

אני זוכר, שכשהייתי בן חמש, שומר השדות לקח אותי לרכיבה על סוס ורכבנו לחובייזה, אשר היה אז כפר קרוב לקיבוץ, שגרו בו ערבים. לאחר שנים, כשגדלתי ועבדתי בתור מרכז הגד"ש בקיבוץ, פגשתי באחד הימים שני אנשים כשירדתי לשטחים. המבוגר ביניהם הסביר לצעיר על המקום ושאלתי אותו אם אפשר לעזור. הוא אמר לי שהוא מספר לבן שלו על המקום, על חובייזה. לאחר דין ודברים הגענו לזה שכשהייתי בן חמש, ראיתי בחובייזה הבנויה בית עם שתי קומות. בקומה התחתונה ישב אדם ותפר עם מכונת תפירה רגלית, (עד היום אני רואה את התמונה הזאת בעיני רוחי). האדם המבוגר כמעט בכה היות והסתבר שהוא זה שישב ותפר. רק הוא ידע לתפור בכפר, בחובייזה. זה היה רגע מאד מרגש.

בבית הספר לא הייתי תלמיד טוב, מלבד במקצועות תנ"ך וחשבון, שבהם היו לי ציונים טובים. לא לקחתי רטלין והייתי שובב גדול והמורה כעסה עלי. לא אהבתי את הישיבה בבית הספר.

הימים עברו והכרתי את סבתא. סבתא חנה היא בת קיבוץ ואני בן קיבוץ. למרות ששנינו גדלו באותו קיבוץ לא הכרתי אותה כי היא יותר צעירה ממני ולא היו לי מפגשים קודמים איתה. יום אחד, בשנת 1968, נפגשנו על המדרכה, והיא מצאה חן בעיני אז הזמנתי אותה לחדר שלי ומשם התחילו היחסים. בהתחלה היה לנו סימן מוסכם שמודיע לה שאני בבית ,ומזמין אותה לבוא אלי כדי שנוכל לדבר ולהכיר אחד את השנייה. הייתי משאיר אור בשירותים ומהבית של ההורים שלה, היא ראתה את האור וידעה שאני בבית והיא יכולה לבוא, והיא הייתה באה. ככה התחיל הסיפור שלנו. בשנת 1970 התחתנו ונולדו לנו חמישה ילדים: יעל, רועי, ענבל, אוהד וליטל, מהם יש לנו כיום 1שמונה עשרה נכדים.

משפחה גדולה זה אושר גדול. אין כמו משפחה!

הזווית האישית

יהב: למדתי על סבא בילדותו ושמעתי סיפורים חדשים. נהניתי לבלות זמן עם סבא וסבתא וזה קירב בינינו.

אביב: למדתי על החיים של סבא, ונהניתי והתעניינתי.

סבא: הנכדים ערכו לנו קבלת פנים יפה בבית הספר, והראו לנו את הכיתה שלהם. ישבנו יחד. הם שאלו שאלות ואני סיפרתי את מה שהיה לספר. הם התלהבו וגם אנחנו. הכרנו את המורה לערבית שלהם ואת המחנכת. למדתי שהם קצת ביישנים אבל איתנו הם היו נהדרים.

סבתא: למדנו שיש בין יהב ואביב יחסים מכבדים וטובים, משהו מיוחד וזה לא מובן מאליו. ניהלנו שיחה קולחת וגלשנו לדברים מסביב, גם מעבר לשאלות. הם התעניינו והיו מאד נחמדים ולקחו את זה ברצינות.