מאגר סיפורי מורשת

המסע לאיטליה

"נולדתי בדצמבר 1983, בת זקונים ואחות קטנה לטלי ומיכל, שחיכו לי המון זמן. לאחר לידתי אמי סבלה מהתקפי כאבים עזים בחלל הבטן ובגב, שמקורם לא היה ברור לרופאים. תדירות ועוצמת הכאבים התעצמו, ובשלב מסוים אמי ממש לא יכלה לטפל בי, עד לאותו התקף בו כמעט איבדה את חייה, והיא הובלה מיד לניתוח חירום, שארך כ-12 שעות, והיא ניצלה בנס" – כך מספרת לי יפעת דודתי.

לאחר מכן, נזקקה אמה לתקופת שיקום של כמה חודשים. בתקופה זו הייתה יפעת אצל דודתה חנה בכפר סבא, שטיפלה בה במסירות ואהבה, וילדיה התנהגו ליפעת כאילו היא אחותם הקטנה. עד היום בין יפעת לבין חנה יש קשר מאוד הדוק ואוהב. היום כאימא היא מבינה את ההקרבה והאהבה שלא מובנת מאילו.

החלום

"מגיל צעיר מאוד חלמתי לגור באיטליה, גיל עשר, בערך " מספרת יפעת. היא מאוד אהבה את המדינה, ובמיוחד את קבוצות הכדורגל.

"הייתי מאוד חדורת מטרה והתחלתי ללמד את עצמי איטלקית דרך ערוץ איטלקי שהיה בארץ ומילון איטלקי שקנו לי. הייתי רואה את כל משחקי הכדורגל של הליגה האיטלקית, הכרתי את כל השחקנים, מאמנים, משחקי עבר וכו'…"

היא התחילה להבין יותר איטלקית וממש לדבר ולכתוב את השפה.

"היינו אז בתחילת עידן האינטרנט ואפליקציות הצ'אטים, מצאתי בכל מיני צ'אטים בינלאומיים חברים וירטואלים שאיתם התכתבתי ובכך שיפרתי את האיטלקית שלי."

במקביל יפעת הייתה כותבת כל מני כתבות בנושא כדורגל למספר ירחונים קטנים של ספורט כמו "שם המשחק" לדוגמה. כשהייתה בת 15 וכבר דיברה איטלקית ברמה גבוהה יותר, נרשמתה יפעת לקורס בבית הספר לשפות ברליץ ושיפרה עוד יותר את רמת הדיבור שלה.

יפעת מספרת על השירות בצבא

"שירתי בצבא מש"קית קשרי חוץ, לאחר קורס ביחידת קשרי חוץ של אגף המבצעים סופחתי להיות מש"קים קשרי חוץ בקריה אצל ראש אט"ל האלוף אודי אדם. כחלק מתפקידי הייתי מתרגמת מסמכים באנגלית, איטלקית, צרפתית וספרדית, ומלווה ביקורים ומשלחות של אנשי צבא מצבאות זרים, ומדי פעם מסופחת לאירועים של דובר צה"ל כאשר יש נוכחות של עיתונאים זרים." מספרת יפעת. היא אומרת שהשירות היה מעניין, בזכותו למדה הרבה, אך גם היה מאוד תובעני וקשה, עם שעות עבודה ארוכות ורבות.

וחזרה לנושא איטליה

מיד עם שחרורה (יומיים אחרי) כבר הייתה יפעת על טיסת כיוון אחד לרומא, למבחני קבלה לאוניברסיטה: "התקבלתי וכך התחילו 10 שנותי באיטליה שבמהלכן הכרתי את רפאל, בחור איטלקי שלימים הפך להיות בעלי והקמתי משפחה."

יפעת אהבה מאוד את החיים באיטליה – היא למדה, הייתה לה קריירה, וחברים רבים, אבל תמיד התגעגעה למשפחה, ובמיוחד לאחייניה. מאותה תקופה יפעת הספיקה לטוס עוד המון פעמים לאיטליה, מכיוון שיש לה שם משפחה.

"אחרי 10 השנים בהן גרתי באיטליה, החלטתי לחזור לארץ יחד עם בעלי בעקבות מחלתה של אמי" מספרת יפעת. "גרנו בתל אביב, והיינו עם אמי כל הזמן." יפעת מצאה עבודה בחברת שיווק בהרצליה. היא גרה ליד הים, אבל לא ראתה אותו הרבה כי הייתה המון עם אמה.

"כשכבר נראה שסידרנו סוג של שגרה, עם הבדיקות והטיפולים, המחלה של אימא הוחרפה ומצבה הידרדר, וחודש לפני שהיא נפטרה, כל המשפחה יצאה לטיול, ואני לא יכלתי לצאת מכיוון שלא היו לי עוד ימי חופשות, כולם נוצלו כדי להיות עם אימא שלי בזמן הטיפולים. נורא הצטערתי על זה, כי זה היה החודש האחרון שלנו איתה. לאחר שנפטרה, היה לי מאוד קשה לקבל את זה שהיא לא איתנו, וחודשיים המשכתי לגור עם אבי."

הביקור הלא מתוכנן בארץ

"בוקר אחד, כשהתארגנתי לעבודה, קיבלתי שיחה מפתיעה מאבי. באותו בוקר הייתי מאוד נרגשת לקראת יום מיון שהיייתי אמורה להעביר, ולפתע הטלפון צלצל. עניתי לשיחה, וקראתי לו, הוא לא ענה. קראתי שוב ושוב, ופתאום שמעתי אותו משתנק מבכי בצידו השני של הקו. הדבר הראשון שעלה לי בראש היה מחשבה מחרידה, שקרה משהו לסבתי, שהייתה נורא מבוגרת. אבל אז שמעתי אותו אומר את השם של תמר. קפאתי. תמרי הייתה תינוקת קטנטנה, אפילו לא בת חצי שנה. באותו רגע, רצו מיליון מחשבות איומות בראשי. מה קרה לתמר?ברגע שהוא הצליח להירגע, הוא ענה שתמר בבית חולים, שיש לה גידול בכליה ואמורה לעבור ניתוח. הוא ניתק את הטלפון, ובאותו רגע הודעתי בעבודה שאני לא אגיע ולוקחת הפסקה לזמן בלתי מוגבל, וכך גם בעלי. אני והוא רצנו לשדה התעופה. חיכינו לטיסה לישראל. מצאנו כרטיס טיסה עם קונקשן, ומיהרנו לראות את תמרי הקטנה. נחתנו בישראל יום לפני הניתוח שלה. בזמן שתמר הייתה בניתוח שמרתי על אחייה הגדולים, עומר ורועי. כולנו התפללנו לנס ושתמר תחלים.

נדרתי נדר ש- לא אם, אלא כאשר תעבור תמר את הניתוח בשלום אשמור שבת, ובזכותה אני עדיין שומרת, למרות שזה לא היה פשוט, ועדיין לא פשוט. לשמחתי הרבה התפילות של כולנו נענו, קרה לנו נס – תמרי החלימה והשתפרה, ותמיד תהיה בליבי, ממש כאילו היא בתי שלי.

היינו בארץ למשך שלושה שבועות ואז חזרנו לאיטליה, ומאז כל שיחה שקיבלתי הרתיעה אותי."

המשפחה

"שנה וחצי לאחר שהיא נפטרה נולדה הבת הבכורה שלנו בתאריך 14.2.2014 אחרי שבע שנות נישואים לי ולרפאל." אומרת יפעת. "לילדה קוראים ליאן אביבה. קראנו לה כך בגלל משמעות האותיות: "לי ילדה אלוהים נתן", ואביבה על שם אמי זכרונה לברכה."

שש וחצי שנים לאחר הולדת ליאן הצטרפה למשפחה אחות קטנה לליאן בשם שי לי. שי לי נולדה בתאריך 23.3.2020 ממש כשפרצה מגפת הקורונה, כך שיצא לנו להיות כולם ביחד בבית וליהנות מהגדילה שלה ביחד. "לשי לי נתנו את שמה, מכיוון שהיא הייתה המתנה הקטנה שלנו."

התקופה בלונדון

"שנתיים לאחר שליאן נולדה, עברנו לגור בלונדות למשך שנתיים, בהתחלה זה היה נורא מאתגר וקצת מבלבל, אבל לאחר שהשתלבנו ומצאנו גן לליאן, הכל הלך חלק יותר, ויש לנו שם חברים שאנחנו נושאים המון לבקר אותם. הגן של ליאן היה כמו משפחה בשבילה, וגם לה יש משם חברות. לאחר שנתיים חזרנו לארץ, לכפר סבא, כי שוב הגעגועים למשפחה הכריעו.

הזוית האישית

הדודה יפעת: אמנם אני לא סבתא ואין לי סיפורי עלייה ותקומה לספר, אבל הסיפור שלי מייצג לדעתי את הדור השני בארץ, שכבר נולד למדינה מבוססת, ובזכות זה היינו יכולים להתרכז בהגשמה עצמית והגעה להישגים. האסרטיביות והעקשנות שלי כילדה ונערה הביאו אותי להגשים חלום ואת כל זאת יכולתי לעשות בזכות העובדה שנולדתי בישראל של שנות ה – 80 שהייתה מדינה בנויה ומבוססת.

מתעדת תמר: יפעת דבקה במטרות שלה, וכבר מגיל 10 מוכיחה לנו שחלומות יכולים להתגשם ומראה כמה טוב הם יכולים להכניס לחיי כולנו. הקשר שלי איתה תמיד היה ותמיד יהיה חזק מאוד, ואני שמחה שהייתה לי ההזדמנות לעשות את העבודה הזו איתה. במהלך העבודה גיליתי שיפעת שומרת שבת בשבילי וזה מאוד ריגש אותי ומסביר את הקשר המיוחד שיש בינינו.