מאגר סיפורי מורשת

שמי יעקב לייבוביץ' לביא. נולדתי ב-21-1-1947 במחנה העקורים פוקינג וולשטד בגרמניה.

עלינו ארצה במרץ 1949 באונייה "נגבה" ושוכנו במעברה אגרובן בחדרה. שם עברנו את השלג בתחילת שנות ה50. יש לי תמונת ילדות שאני זוכר איך אמא שלי מלבישה אותי במעיל גדול, ובכובע צמר שמכסה את האוזניים, וכשהיא פותחת את דלת האוהל נגלה לעיני משטח לבן לבן. זה היה השלג של שנת 1950.

משם עברנו לגור בכפר צפריה הישן.  מהמעברה נסענו על כביש בית דגון- צריפין, והורידו אותנו בדרך המובילה למושב. את כל הדרך עשינו ברגל, ואני זוכר שאימי היתה בהריון וקצת אחר כך ב1952 נולדה אחותי.

במקביל בנו את המושב החדש צפריה שמוקם מעבר לפסי הרכבת. גרנו כשנתיים במושב הישן וב-1954 עברנו למושב החדש, לבית חדש ללא חשמל ועם שירותים משותפים לנו ולשכנים בחוץ, אבל היו מים זורמים בברז. בנוסף, הייתה לנו רפת לפרות. אבי עבד בבניין בתל אביב, וכשהתחילו לבנות את המושב החדש ואת הבתים בו, הוא בא לעבוד בבניית המושב.

חלומי כילד היה להגיע ליבשת אפריקה. בעקבות קריאת ספרים על אפריקה, וסיפורו של השכן על יבשת זו, חלמתי להגיע לשם כשאגדל. בגיל שמונה בערך הכרתי את הספר "לובנגולו מלך זולו" שכתב נחום גוטמן, על מסעותיו באפריקה, והספר הצית את הדמיון ואת הסקרנות להכיר את היבשת. שנתיים לאחר מכן ראיתי אצל המורה שלי את הספר "מול פני האומה" של ג'ומו קנייתה שהיה בגלות בלונדון עקב גירושו על ידי הבריטים ששלטו במקום. כשהוא חזר לאפריקה הוא הקים את התנועה שהביאה לשחרור מהבריטים. כמו כן נחשפתי לכתבות בעיתון "מעריב" אותו קראנו בבית, ובו התפרסם סיפור בהמשכים של עזריאל קרליבך על הודו וקסמיה. כשלוש שנים לאחר מכן פגשתי אישה צעירה שהיתה בת של חבר מושב, שהיא ובעלה חיו ועבדו באפריקה. היא סיפרה לי מה באמת קורה באפריקה והסיפורים מאוד הלהיבו אותי.

אחרי מלחמת יום הכיפורים המצב הכלכלי בארץ היה קשה, ומשהו העלה בפני את האפשרות לעבוד בחו"ל. החלום שלי כילד ודבריה של אישתי שסיפרה לי, שכשהייתה בת חמש עשרה הלכה לקוראת בקפה שניבאה לה שיהיו לה שלושה ילדים ושהיא תבלה הרבה שנים בחו"ל. שכנעו אותי.

ואכן, בשנת 1975 קיבלתי הצעה לעבוד בניגריה כמנהל עבודה מטעם סולל בונה, וחלום הילדות התגשם כשב-1975 יצאתי לעבוד באפריקה. היינו בניגריה עד 1978. חזרנו לארץ וב- 1979 נולדה בתי הבכורה, בני ארנון אבא של איתמר נולד ב- 1980 .

בהמשך נסענו שוב לאפריקה לארבע שנים, אך התנאים שם לא היו טובים לגידול ילדים אישתי חזרה לארץ עם הילדים ואני נשארתי. לאחר מכן חזרתי לארץ. כשהילדים גדלו שוב הגיעה הצעה לעבוד כמנהל פרויקטים בקניה, ואשתי והילדים הצטרפו אלי.  הבת הבכורה היתה בכתה ב' הבן השני היה בכתה א' וגדעון הבן הצעיר היה בן שנה וחצי.

בשלב מסוים רצינו לעבור לגור בארה"ב, ואכן נסענו לשם וסידרנו את כל הניירות, ואף בקרנו חברים שהיו להם ילדים . בדרך חזרה לקניה כשהכל כבר היה מסודר ומוכן למעבר לאמריקה, החלטנו שאנחנו לא רוצים שהילדים יגדלו ויקבלו חינוך אמריקאי, והאפשרות לגור שם ירדה מהפרק. חזרנו לקניה לשנתיים נוספות.

בינתיים הילדים בגרו והאפשרויות לבתי ספר בעבורם לא היו רבות. באותו זמן קיבלתי הצעה מחברה פרטית בקנייה לנהל פרויקטים. עמדנו בפני דילמה אם לחזור כולם ביחד לארץ, או שאשתי והילדים יחזרו ואני אשאר לעבוד בקניה כמנהל פרויקטים. הילדים כבר היו בכיתות ה'-ו' וההחלטה היתה שהם יחזרו ואני אשאר לעבוד בקניה. תקופה זו נמשכה עד 2013 במהלכן חייתי עם משפחתי לסירוגין במספר מדינות ביבשת. עם התבגרות הילדים, אשתי והילדים חזרו ארצה ואני המשכתי לעבוד באפריקה (בעיקר בקניה) והייתי מגיע לביקור אחת ל-2-3 חודשים. לסירוגין הם היו מגיעים אלי בחופשות הקיץ לתקופות ארוכות יותר. היה חשוב לי שילדיי יקבלו חינוך ישראלי וישרתו בצה"ל, ואכן ילדי שרתו בצבא כולם קצינים וגם בנות ובני זוגם שרתו כקצינים.

השנה באפריל ימלאו עשר שנים לעזיבתי את אפריקה אין בי געגועים – אני הגשמתי את החלום. המשפחה שלי עדיין מתגעגעת לאפריקה ולקניה בה חיו לא מעט שנים.

והמסר שלי הוא : אם אתה אוהב משהו והוא בוער לך בעצמות, אין דבר שימנע ממך להגשים ולממש אותו.

הזווית האישית

סבא: חוויה מיוחדת במינה לשבת ולכתוב סיפור חיים ביחד עם הנכד, ולשמוע איך הוא רואה את החוויה המשותפת שלנו. מאחל לו שיגשים את כל חלומותיו.

איתמר: מאוד נהנתי לשמוע מה קרה לסבא במהלך החיים שלו. היה לי מאוד מעניין וכיף לשבת ולכתוב עם סבא את סיפור חייו. למדתי ממנו המון. היה לי מאוד כיף ואני מקווה שנבלה הרבה ביחד.