מאגר סיפורי מורשת

שמי נועה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני רוצה לספר על סבא שלי מישל בורך סעדיה כפי שסבא סיפר:

"קוראים לי מישל בורך סעדיה, נולדתי בתוניס בתאריך ה- 9 בספטמבר 1944. לאבא שלי קראו אלי סעדיה ז"ל ולאמי מרים סעדיה ז"ל, גם הם נולדו בתוניס. גרנו בשכונה שקוראים לה סוס, גרנו בבית קרקע. יש לי שבעה אחים. היתה לנו ילדות מאוד שמחה ולא היה חסר לנו כלום.

כשהייתי בן שנתיים החלטתי לנעול את נעלי העקב של אמי, התחלתי ללכת עם העקבים, הגעתי למדרגות ופשוט התגלגלתי במדרגות. קיבלתי מכה מאוד חזקה ברגל ימין.. ההורים שלי שמעו את הנפילה, באו אלי, מהר הרימו אותי ולקחו אותי מיד לרופא לבדיקה. לאחר הבדיקה של הרופא אמרו שיש לו נקע ברגל ימין וצריך לגבס את הרגל… הרופא שלח אותי לרופא שיעשה לי גבס. הרופא אמר להוריי שאשאר עם הגבס הזה חודש.. לאחר חודש לקחו אותי לרופא להוריד את הגבס אך לא עזר ועדיין נשאר הנקע ברגל..

כל פעם לקחו אותי לבדיקות וזה נמשך שנים… במהלך חמש שנים הייתי בבית החולים בתוניס, התקופה הזאת היתה מאוד קשה וארוכה מאוד. עברתי אחד עשר ניתוחים כירורגיים עד גיל תשע ללא הצלחה.. לאחר מכן הכינו לי קביים ואז בגיל עשר הצלחתי לעמוד בכוחות עצמי ולהתחיל ללכת עם הקביים בכוחות עצמי. המשיכו לעשות לי פיזיותרפיה בבית חולים ונתנו לי המון תרגילים על מנת ללכת לבד. אבל כל מה שעשיתי לא עזר לצערי..

בוקר אחד שמעתי את אבי אומר לאמי: "מי יתחתן איתו, ילד נכה ללא מקצוע ולא יודע לקרוא ולכתוב".. המילים האלו מאוד פגעו בי  ואז קלטתי שאבי צודק ואמר משהו נכון שנתן לי אפשרות לחשוב על העתיד שלי קדימה. לאחר כמה ימים ביקשתי מאבי ללמוד את מקצוע החייטות. אבא שלי הכיר מישהו שהיה חייט שהייתה לו חנות במרחק 100 מטר מהבית שתפר לאנשים בגדים. התחלתי ללמוד את המקצוע, לתקן בגדים ולתפור לאנשים בגדים לפי מידות. לסבתא שלי הייתה מכונת תפירה קטנה (סינגר) ולמדתי לאט לאט לתפור במכונה עם רגלי השמאלית. לאחר פחות משנה נרשמתי לקורס ללמידה מרחוק. למדתי דרך בית ספר בהתכתבות דואר, וחשבון צרפתית, וכך התקדמתי. לאחר שהרווחתי מספיק כסף שמעתי שיש אורטופד ידוע שמומחה לעצמות שפתח קליניקה בסוס (תוניס). החלטתי להיפגש איתו ולעבור ניתוח בפעם השנים עשר, הניתוח עצמו עלה  ארבע מאות דינר שזה הרבה מאוד כסף בתקופתי. ועדיין ללא הצלחה.

משפחתי ואני היינו אמורים לעזוב בינואר 1964 את תוניס לצרפת. הייתי מיואש, עם רגל אחת נמוכה יותר מהרגל השנייה ב-16 סנטימטר ומאוד רזה, ובסופו של דבר לאחר מספר חודשים החלטתי לכרות את רגלי. ההורים שלי חשבו שאני משוגע אבל ידעתי דבר אחד: אני לא רוצה לסיים את חיי בבית חולים. לאחר כמה ימים כרתו לי את הרגל ושמו לי פרוטזה, ולאט לאט התחלתי ללכת בכוחות עצמי עם הפרוטזה. זה לא היה קל, אבל מה שבטוח יותר טוב מאשר להיות מרותק למיטה.

עזבנו את תוניס בינואר 1964 ועלינו לצרפת. יום אחד הייתי אמור להיפגש עם ידידה שלי. כשיצאתי, הגיעו דודה רחוקה והבת שלה לבקר את הוריי. אמרתי להם שלום ושאני חייב לצאת. היה לי אוטו (סימקה 1500 לבנה). כשהנעתי את האוטו, האוטו לא התניע נואלצתי לבטל את הפגישה. נשארתי עם הדודה והבת שלה והתחלנו לדבר, היה ממש נחמד. לאחר שעה באו להזמין מונית ואמרתי שלפני שיזמינו מונית אבדוק אם האוטו מתניע, ואם האוטו יניע – אקח אותן הביתה. האוטו התניע ולקחתי אותן הביתה.. מאותו רגע התאהבנו, והתחתנו לאחר חצי שנה בתאריך 11.9.1977.. כמו שאומרים אצלנו זה "מכטוב".

נולדו לנו שלושה ילדים: דן, דורה ודב, שני בנים ובת.

העלייה לישראל

הכל התחיל באוגוסט 1988 בחופש הגדול שעשינו בישראל בחוף בית ינאי. שאלתי את אשתי – "מה את אומרת, שנעלה לארץ ישראל?" אשתי ענתה: "הלוואי שזה יסתדר, זה החלום שלי, שילדינו יעלו לארץ הקודש וילמדו בבית ספר דתי". אז אמרתי לאשתי ולילדיי בע"ה בסוף 1989 או תחילת 1990 נעלה לארץ הקודש.

משפחתי היתה מאושרת רק מעצם הידיעה שעולים לארץ ישראל. כשחזרנו לצרפת לאחר החופש חיכינו ליום שכבר נהיה בארץ אבל הפעם זה יהיה שונה, כי זה יהיה כדי לגור בארץ ישראל ולא לנופש. היה לנו עסק פרטי לבגדים בשם דורה דן, על שם הבכורים שלי, ולא מצאנו קונה לחנות. עדכנתי את משפחתי שיש מצב שנדחה את העלייה עד שנמכור את החנות.

וכמה שביקשנו והתפללנו שיגיע קונה. ה' שלח לנו קונה יום לפני התאריך שהיינו אמורים לעלות לארץ. בסוף לא דחינו את העלייה לארץ. וב"ה בתאריך 11.9.1989 עלינו לארץ ישראל.

ברגע שנחתנו הגענו למרכז קליטה ברעננה לתקופה של חצי שנה ושם למדנו עברית באולפן. אשתי ואני למדנו באולפן כי לא ידענו את השפה ומהר מאוד השפה נקלטה והתחלנו לדבר עברית באופן שוטף אבל עדיין עם מבטא. הילדים הסתדרו מהר מאוד, הם ידעו את הבסיס מצרפת כי היו בבית ספר דתי. לאחר חצי שנה משפחתי ואני עברנו לנתניה וילדינו למדו בתחכמוני ובתיכון שפירא.

המסקנה: כשמאמינים ויש רצון  ומתפללים, ה' שומע ועוזר תמיד.

הזוית האישית

כתבתי עבודת תיעוד זו במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בשנת התשפ"ב בית ספר ריגלר בנתניה, בשנת בני מצווה, התשפ"ב 2022, בהנחיית המורה המובילה חגית שפירא.