חייה של בתיה שושני – שם ופה
שמי בתיה שושני נולדתי ב-1948 בבסרביה; רוסיה / רומניה. בסרביה היתה שייכת באותם ימים לרוסיה.
לאחר שעלינו לארץ גדלתי באשקלון. נולדתי להורי, לאחר שאמי שהתה במחנה עבודה קשה: טרנסניסטריה, ואבי גויס לצבא האדום ,ועבר את שנות המלחמה בסיביר.
אבא שלי נולד ברוסיה ואמא שלי מבסרביה, בעיר מידניץ. אמא של אמא שלי (סבתא שלי) נפטרה בלידה שלה. דודה של אמא שלי אימצה אותה. הדודה של אמא היתה בשבילי סבתא. אמא שלי, דודה שלה והבן של אמא שלי (אחי) שלא שרד ונפטר בגיל עשר, היו יחד בתקופת המאבק הקשה על הישרדות במחנה. אבא שלי היה סוחר של חטיפים וממתקים, לפני המלחמה, והגיע למקום שאמא שלי גדלה בו, והם נפגשו במקרה באחת מחנויות הממתקים. זו היתה פגישה מאוד גורלית ורומנטית, והתפתחה אהבה גדולה.
אבא שלי גויס במלחמה ועבר דברים קשים בתור חייל בצבא האדום, אבל עדיין נחסך ממנו לעבור את מחנות העבודה וההשמדה. כשהוא עזב לצבא, הוא לא ידע שאמא שלי והבן שלהם (אחי), והאימא החורגת שלה, נלקחו לטרנסניסטריה. לא היה איתו קשר. במחנה היו חוויות נוראיות שאמא שלי לא דיברה עליהם מעולם. בת אחותה של אמא שלי, סיפרה לי על הדברים האיומים שאמא שלי עברה. אמה החורגת של אמא שלי, הצילה אותם, כי היא היתה בורחת ומתגנבת ומשיגה להם אוכל. הן השקיעו בלהחזיק את הילד, אח שלי, שלום שמו, בחיים.
קרו שני דברים איומים בתקופת המחנה. האחד הוא שאמי קיבלה מברק למחנה שמודיע שאבא שלי נפטר, וזה זעזע את אמא שלי שישבה שבעה והיתה אבלה, ואף פתחה בהמשך קשר עם גבר אחר. כשנגמרה המלחמה, הם חזרו לעיר שבה גרו, ובינתיים אבא שלי חזר. הוא הופיע בבית של אמא שלי ובן זוגה החדש. היתה סאגה קשה מאוד שטלטלה את המשפחה.
דבר שני שקרה, הוא שעם השחרור מהמחנה בתום המלחמה, אחי שלום חלה. זה היה כמה חודשים אחרי השחרור. הסתבר שבזמן החיים במחנה, התפתחה אצלו דלקת בכבד, והוא הגיע למצב אנוש. הם כבר התחילו את התהליך לקראת המסע, כדי לנסות להגיע לישראל. בדרך לישראל הם נאלצו לאשפז את שלום בבית חולים בבוקרשט, והוא נפטר שם.
אמא לא נרפאה ממש מהשבר הזה. היא סבלה כל חייה מדיכאונות קשים. היתה בבית שלנו באשקלון תמונה של אבא ואמא וחור, שהופיע בתמונה. החור הזה היה העדות היחידה לאח הזה שהיה לי פעם. עם אמא שלי, וגם עם אבא לא היה דיבור בכלל בכלל, על הבן הזה שנפטר. אבא שלי קם והלך כשניסיתי לשאול אותו. אני גדלתי בבית ששותק את השואה.
אני לא נולדתי בארץ, אבל גדלתי באשקלון שהייתה עיירת פיתוח. התיישבנו באשקלון העתיקה שהיתה בחלקה ערבית. גרנו בבית שננטש על ידי משפחה ערבית. החיים היו מאוד דלים. ההורים היו בהתאוששות, אבל בניסיונות ליצור לנו חיים טובים. אני הייתי הגחלת וההוכחה שניצחנו את הנאצים. הייתי צריכה להצליח מכל בחינה. הייתי מכוונת אליהם ולטוב שלהם. מגיל צעיר התחלתי לטפל באימא שלי שהדיכאונות שלה לווו גם באשפוזים. בגיל שבע נולדה אחותי חדווה, ואני הפכתי ל"אמא" של אחותי חדי. מגיל שתיים עשרה הצלחתי מאוד בלימודים והבאתי הרבה נחת להורים.
העובדה שטיפלתי באימא ובאחותי שמשה גורם מעצב באישיות שלי, שגרם לי לרצות לטפל באנשים אחרים, ולכן למדתי עבודה סוציאלית ובזה עסקתי כל חיי.
הזווית האישית
הסיפור תועד במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי על ידי המתעד יובל רום בתיכון אזורי מגידו שבעין השופט, בהנחיית המורה המובילה יהודית ניב בתשפ"ב – 2022
מילון
עירת פיתוחעיירת פיתוח היא יישוב עירוני (עיירה או עיר) שהוקם באזורי הפריפריה במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 במטרה לפזר את האוכלוסייה, שהורכבה בעיקר מעולים חדשים(ויקיפדיה)
ציטוטים
”העובדה שטיפלתי באמא ובאחותי, שמשה גורם מעצב באישיות שלי, שגרם לי לרצות לטפל באנשים אחרים“