מאגר סיפורי מורשת

שמי דורית בר-אדון למשפחת מיכאלי נולדתי בשנת 1954 בירושלים ליצחק וטרז מיכאלי.

אני בת אמצעית לאחות בשם דפנה, ואח צעיר בשם יורם. התחתנתי בשנת 1975 עם אברהם (אבי) בר-אדון ונולדו לנו ארבעה ילדים קרן, רועי, עדי ושחר.

חיים עצמאים של ילדה מתבגרת

"לפני כמה שנים סיפרתי לאחיך על ההתמודדות  שהיתה לי בגיל עשר, כאשר חייתי לבד עם אחותי בארץ. סיפרתי לו כי הורי ששרתו בחו"ל מטעם המדינה, שלחו אותנו לבד לארץ. אחותי ואני שבנו ארצה, וגרנו בביתם באזור תל-אביב. בתום אותה חצי שנה,  הוריי חזרו לארץ ועברו לגור במשך כארבע שנים בירושלים. באותן ארבע שנים למדתי את השפה העברית והסתגלתי לארץ. מדוע אני אומרת הסתגלתי? מפני שהחיים החברתיים והתרבותיים שונים מאוד בארץ ובחו"ל. בחו"ל בתקופתי, אף ילדה לא הלכה לבית ספר עם מכנסיים קצרים, אלא רק עם חצאיות ושמלות. בחו"ל קמנו כאשר המורה נכנסה לכיתה. בחו"ל אסור היה לילדים להתערב בשיחת מבוגרים ליד השולחן. בחו"ל היינו כילדים שגרירים של ישראל.

אחרי כארבע שנים בארץ, התרגלתי להיות כמו הילדים הישראלים. כבר לא התרגשתי מהצעקות בחצר, למדתי את משחקי החצר, והייתי בנבחרת ספורט ונבחרת שחייה. התחלתי להבין שכאשר אני פה, אני לא צריכה להגן במילותיי על המדינה בפני זרים, אלא שכל הישראלים חווים חוויות דומות.

חלפו ארבע שנים וביום בהיר אחד סבא וסבתא רבא שלך, הודיעו לנו שאנו נוסעים לשליחות נוספת. באותה עת כפי שסיפרתי כבר, הסתגלתי לחיים בארץ, לשפה, לחברים, לצופים וכו'. מאוד לא רציתי לנסוע, אבל ההורים לא השאירו לי בשלב זה ברירה. נסענו אחרי החגים, כשהייתי בכיתה ט'. בחו"ל התקבלתי לביה"ס תיכון מקומי דובר צרפתית. בתחילה היה נחמד, כי זו היתה מדינה חדשה, היה לנו בית יפה עם גינה ענקית, וחברים נחמדים. אחה"צ רכבתי כמעט כל יום, לעיתים שחיתי בבריכה מקומית. כך שסך הכל היה לי טוב.

לאחר מספר חודשים הורי היו בטוחים כי אני מאושרת ואפסיק לבקש לחזור לארץ. אבל אני שהתכתבתי כל שבוע עם חברותי בירושלים, התגעגעתי לחופש ולאווירה בארץ. כמחאה כמעט והפסקתי ללמוד, עד שהוריי נכנעו ושלחו אותי בשלב הראשון לפנימייה בהדסים. על חוסר ההשקעה בלימודים בחו"ל באותה שנה, שילמתי מחיר כבד, כי התבקשתי בשובי להישאר שנה נוספת בכיתה ט'.

בפנימיית הדסים שהיתי שנתיים. באותן שנתיים התחברתי מצוין לחברים ולסביבה.

חיי בפנימייה התנהלו על פי סדר שנקבע בפנימייה. כל בוקר השכמה, סידור חדרים, ארוחת בוקר, ביה"ס ואחר הצהריים תורנויות מטבח, פינת החי, או מקום עבודה אחר. כמו כן היו חוגים לפי בחירה, ולעיתים פעילות חברתית קבוצתית או של כלל ילדי הפנימייה. לבסוף ארוחת ערב וכיבוי ואורות בעשר בלילה.

פעם בשבוע יכולנו לצאת מהפנימייה אחה"צ ולשוב עד עשר בלילה. פעם בשלושה שבועות יצאנו לשישי שבת למשפחה או לבית מאמץ. בחופשות יצאנו למשפחות. אך מכיוון שכבר בגיל עשר למדתי להיות עצמאית, המשמעת בהדסים הכבידה עליי, ואחרי שנתיים ביקשתי לחזור לירושלים. לאימי לא היתה  ברירה מכיוון שברחתי המון מהפנימייה ופעם נתפסתי בשעות הלילה בשער הפנימיה. מנהל בית הספר טלפן להורי והודיע שלא יהיה עוד מוכן לקחת עלי אחריות.

בשנתי השניה בהדסים היתה שביתת המורים הארוכה בתולדות המדינה. רוב התלמידים יצאו למשפחותיהם אך לי לא היה לאן. לכן נשארתי עם עוד מספר חברים בפנימייה. בתקופה זאת ברחנו די הרבה ואז גם נתפסתי. בסוף אותה שנה עברתי לירושלים. למזלי הטוב, אימי הצליחה למרות גילי הצעיר  לפתוח לי חשבון בנק בגיל ארבע עשרה, כדי שיהיה לי תקציב חודשי בתקופת הפנימיה. אותו חשבון שימש אותי לאורך הרבה שנים. התקציב החודשי גדל ואפשר לי לנהל בית בשובי לירושלים.

שמחתי, שסוף סוף גרתי בדירה של הוריי, והייתי אדון לעצמי. הורי המשיכו את שליחותם, וביקשו ממני להבטיח להם כי אתנהג באופן מכבד, אלמד ואסיים בגרות. לא היססתי, הבטחתי וקיימתי. כאשר הגעתי לבירה חיפשתי בית ספר שיאפשר לי להשתחרר מלימודי אנגלית וצרפתית. אלו היו שפות שגורות בפי, ואני הייתי זקוקה לשעות הפנויות כדי לנהל בית לערוך קניות, לנקות לשלם תשלומים שותפים וכדומה. אז לא היה אינטרנט התשלומים היו בדואר, או בבנק  והקניות נערכו בסופר או בשוק.

מנהל בית הספר היחיד שהסכים לתנאים שהצבתי היה מנהל בית הספר "רנה קסן". אני מוקירה את המנהל עד היום על פתיחותו. הודות לאותה פתיחות הצלחתי ללמוד ולהתנהל כראוי.

בתקופה זו אירחתי לעיתים קרובות את חבריי, ששמחו שהבית ריק. אך שלא תהינה אי הבנות הבית התנהל כבית רגיל. זה לא היה בית של מסיבות והוללות. באותן שנים יצאתי המון. ראיתי הרבה סרטים, הופעות, הצגות, קונצרטים וכו'. אכלתי לעיתים די קרובות במסעדות, הוריי אמנם לא היו לצידי אך הם ממנו את הוצאותיי וחייתי ברווחה.

אני יכולה לומר שגם השהות בגיל עשר ללא הוריי ,וגם החיים ללא משפחה בגיל ההתבגרות, הם אלו שעיצבו אותי. שנתנו לי את הכלים לחיים ועיצבו אותי למי שהייתי לאורך חיי. אישה יוזמת, עצמאית, אדם שתמיד רוצה להיות בשליטה, תוך שמירה על ערכים. למדתי כבר בגיל מאוד צעיר, שאדם צריך להציב לעצמו מטרות, שאדם לא צריך להתנהל על בסיס פחדים, אלא לגבור עליהם בלי לחשוש מהעשייה.

למרות שהיום אין זה נשמע הגיוני, להשאיר ילד בגפו ואולי זה אפילו לא חוקי, בזמנו אני מאמינה שהוריי נתנו בי אמון מלא, וכיוצאי שואה, היה ברור להם שאם יש לי מימון לצרכי וקורות גג, הרי שיש לי הרבה יותר, ממה שהיה להם בגיל המקביל. לכן אין סיבה שאכשל. במקרה שלי כנראה צדקו.

אני מודה להם על הערכים שהקנו לי ועל האמון שנתנו בי עד היום הזה. את אותו אמון ואותם ערכים הקניתי לילדיי,  למרות שכהורים התנהלנו בעלי ז"ל ואני באופן שונה, וגדלנו את ילדינו כמשפחה נורמטיבית".

הזווית האישית

יעל: היה לי כייף ומעניין ולשמוע את סיפורה של סבתי מעברה השונה והמעניין משלי. למדתי מסבתי מה זה ערך, ושיש מורדות ועליות בחיים, ובסוף אפשר להצליח ולהקים משפחה בכל מצב.