מאגר סיפורי מורשת

שמי אילה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת סיפור מחייה של סבתי, רות מדמוני. יחד אנו מנציחות את סיפורה במאגר המורשת של התכנית.

בית ההורים

סבתא רותי מספרת: "נולדתי בנתניה בשנת 1943. כשהייתי קטנה, המצב הכלכלי בבית שלנו היה ממש טוב יחסית לבתים אחרים, זה בא לידי ביטוי בצעצועים רבים ובאוכל בשפע. כשהייתי קטנה חיינו שנה בלי אבא שלי, מכיוון שהבריטים תפסו אותו בשבת השחורה. אימא שלי כל הזמן הייתה צריכה לשמור על כולנו ואני תמיד הייתי עוזרת לה, מכיוון שאני האחות הבכורה. זו הסיבה שתמיד אמרו לי שאני בוגרת לגילי. כשהייתי קטנה חיינו בנתניה, כי כל התימנים פעם עלו או לנתניה או לראשון לציון והיום אני חיה בראשון לציון.

אני זוכרת שפעם אחת ישבנו בארוחת שישי ולפתע שמענו דפיקות בדלת. אבא שלי קם ופתח את הדלת. בכניסה עמדו שני אנשים ואמרו לו: "אנחנו חייבים להיכנס". אבא שלי ממש התלבט אם להכניס אותם או לא. בסוף הוא קיבל החלטה להכניס אותם ואף לארח אותם בארוחת שישי. אחרי שהם הלכו גילינו שהם היו מהפלמ"ח והבריטים רדפו אחריהם וכך זכה אבי להצילם.

זכרונות מחג פורים

בחג פורים, אהבתי מאוד להתחפש. כל שנה אימא שלי דאגה למצוא לי תחפושת אחרת ולא פעם קיבלתי פרסים על התחפושת שלי. לאחר שנים, כשאימא כבר התעייפה מלדאוג לי לתחפושת, היא אמרה לי: "תדאגי לתחפושת בעצמך" וכך עשיתי. ראיתי חברה שהתחפשה לתימני ושאלתי אותה: "מי חיפש אותה כל כך יפה?", היא אמרה לי והלכתי לאותה האישה שתחפש גם אותי. האשה חיפשה אותי לתימני זקן. כשחזרתי הביתה לבקש מאימא מתנת פורים, היא לא הכירה אותי.

עוד אני זוכרת שכשהיינו קטנים היינו מסתובבים בין הבתים ומבקשים כסף למתנת פורים. לכבוד פורים, אמי הייתה מכינה עוגיות אוזני המן מיוחדות שהיו עשויות מבצק שמרים. במהלך השנים, ניסיתי להכין את אותן אוזני המן, אך אף פעם לא הצלחתי לשחזר את המתכון וגם לא מצאתי אוזני המן כאלו בחנויות.

משאלת לב

אם לא הייתי מורה, הייתי ציירת אופנה. תמיד אהבתי לצייר אבל בגלל שכל המשפחה שלי היו מורים אז גם אני נמשכתי לזה. אני מקווה שיום אחד אחזור לצייר. יש לי חברות ציירות והן תמיד מנסות ללמד אותי אבל אני אף פעם לא מצליחה.

הזוית האישית

סבתא רות: היה לי העונג לשבת עם הנכדה שלי ולהיזכר בתחנות ילדותי.

הנכדה אילה: נהניתי מאוד להקשיב לסיפוריה של סבתא ובכלל מהמפגשים יחד.