מאגר סיפורי מורשת

אריאל נולד ברוסיה. שם המשפחה שלו הוא פלט, במקור השם מגיע מהשפה יידיש ונהגה: "פלייט", המובן שלו הוא חליל. אביו של אריאל, מנדל, נולד בפולין ואמו דינה, נולדה ברוסיה. בזמן מלחמת העולם השנייה אבא של אריאל גוייס לצבא הרוסי. הוא היה בחזית של הצבא הרוסי באוקראינה אבל נשלח לסיביר ליחידה אחרת. בדרך ליחידה הוא פגש מכר שעבד כבר בבית חרושת צבאי לתפירת מדי צבא והוא צירף אותו לעבודה. אבא של אריאל החל לעבוד בבית החרושת כחייט עבור הצבא הרוסי במהלך המלחמה בעיר שיברקול שבהרי אורל.

אמו של אריאל התייתמה מההורים בגיל צעיר ובעקבות לימודי כימיה הגיעה לרוסיה לעיר שיברקול שבה שהה אביו של אריאל, שם הם נפגשו. בזמן המלחמה, אמו של אריאל עבדה גם כן בתעשייה צבאית.

אריאל נולד קצת אחרי המלחמה ושנה אחרי זה, הוריו רצו לנסוע חזרה לפולין לבדוק מה שלום המשפחה של אביו. בשנת 1946, רוסיה הייתה סגורה בפני זרים. אף אחד מהאזרחים לא יכל לצאת מהמדינה, כמו בית סוהר גדול. רק הזרים מפולין (שהיתה תחת שליטה רוסית) שהתנדבו לצבא, הורשו לצאת מרוסיה, אם כי בצורה לא חוקית. הרוסים לא רצו את כל הזרים כיוון שהמצב גרם לבלאגן ברוסיה ולכן גירשו אותם דרך פולין.

כשאריאל הגיע לעיר הולדתו, הוא גילה  שהמשפחה של אבא שלו נקברה חיה על ידי הגרמנים. המצב בפולין היה קשה וליהודים לא היה בעצם לאן לחזור כי הבתים שלהם נלקחו על ידי הפולנים והרבה פליטים יהודים הסתובבו באירופה וחיפשו מקלט, כשמטרתם בעצם, הייתה להגיע לישראל בסופו של דבר. להוריו של אריאל היתה אמנם אפשרות להגר לקנדה בעקבות מכרו של אביו של אריאל שסידר לו את העבודה כחייט בבית החרושת לתפירת מדים, אולם הם העדיפו לעלות לישראל. אביו של אריאל ואחיו הסתובבו באירופה תקופה וחיפשו דרך להגיע לישראל בידיעה שזהו המקום בו רצו להשתקע. הם היו מודעים לעובדה שזה לא פשוט מכיוון שהבריטים לא רצו לתת ליהודים להיכנס לארץ ישראל.

כאן מצטלב סיפורה של המשפחה עם סיפורה של אוניית המעפילים הידועה "אקסודוס". הסוכנות היהודית קנתה מארה"ב ספינת גרוטאות במטרה להשיט יהודים לישראל, אך התחתית שלה היתה שטוחה ולא מתאימה לשיט בים אלא רק לשיט בנהרות. אנשי הסוכנות שקנו אותה העבירו אותה לאיטליה לשיפוץ ואז העבירו אותה לצרפת על מנת לשוט משם לישראל. האונייה יכלה להכיל רק 600 איש אך אנשי הסוכנות והצוות האמריקאי שהשיט את הספינה הסכים להעלות 4,554 איש במקום. באופן עקרוני, נשים בהריון לא הורשו לעלות על האונייה (למרות שבסופו של דבר, המון עלו וכנ"ל לגבי ילדים) ומספר החפצים שכל אדם יכל לקחת היה מצומצם. אריאל היה אחד מכמה מאות ילדים ששהו על האונייה. בשנת 1947 האונייה יצאה לכיוון הארץ, יומיים לפני הגעתה שהבריטים תקפו אותה. המעפילים התגוננו ותקפו חזרה, ולאחר קרב קשה נכנעו ונגררו על ידי הבריטים לנמל חיפה. הבריטים הורידו את המעפילים באלימות מהאקסודוס ישר לאוניות גירוש.

הבריטים, שלא רצו את היהודים בישראל בגלל התנגדות הערבים, רצו להעביר את היהודים לקפריסין ובאמת, מאוחר יותר, חילקו אותם לשלוש אוניות במטרה לגרש אותם למדינות מהן הגיעו. אנשים שנלחצו מהמחשבה שיוחזרו לגרמניה, פולין או רוסיה, שרפו את הניירת המזהה שלהם ולכן כולם גורשו לצרפת. תינוקות נולדו על האונייה, אנשים חלו, חלק מתו. אפילו אריאל חלה כילד ואימא שלו חשבה שימות, אבל אחרי שרופא בריטי טיפל בו, הוא החלים.

משפחתו של אריאל גורשה לצרפת ומשם לגרמניה כאשר אריאל היה בן 3. הם נלקחו למחנות הבריטים ליד המבורג, באותם מחנות, הם גילו ששוהים בהם גם אסירי מלחמה נאצים. כשהיו במחנה הם יכלו לבחור אם לנסוע לישראל, קנדה או אוסטרליה. הם החליטו להמשיך לישראל והגיעו ב-14 במאי 1948 לחיפה, מיד עם סיום המנדט הבריטי.

הרבה ספרים וסרטים נכתבו על האונייה אקסודוס, אבל הסיפורים והסרט המפורסם על אקסודוס לא מדוייקים. האונייה אקסודוס נקראה במקור פרזידנט וורפילד (president warfield) על שם הנשיא הראשון של החברה שבנתה אותה. אבל בשבוע האחרון לפני היציאה לים, השם הוחלף לאקסודוס בעקבות החלטה של משה סנה (שהיה בזמנו ראש הסוכנות היהודית) שרצה ליצור רושם על העולם כי פירוש השם אקסודוס הוא – יציאת מצריים ובשנת 1947 היתה בעצם יציאת אירופה וזה הפך לשם הרשמי של האונייה. הסיפור על האונייה אקסודוס הגיעה לידיעת הציבור בעקבות ההד התקשורתי העצום שהיא עוררה ברחבי העולם בזכות העקשנות של הפליטים. תגובות מזועזעות ברחבי העולם, גרמו לממשלת בריטניה להבין שעליה להכיר בזה שאין לה אפשרות לטפל בבעיית הפליטים היהודים ושהיא צריכה להעביר את הטיפול בארץ ישראל לידי האו"ם.

אבא של אריאל גוייס לצה"ל עוד כשהיו על האונייה ולכן כשהגיעו לארץ ישראל, נתנו לאריאל ואימא שלו לגור בדירת שני חדרים עם משפחה נוספת. המצב היה רחוק מלהיות אידאלי ואימא שלו רצתה למצוא מקום חדש לגור בו והם עברו לגור בצריף קטן. אריאל ואמו היו לבד בתחילת דרכם בארץ, כיוון שאבא של אריאל גוייס לצבא, ואמו, אשר רצתה לבדר אותו ולהעביר לו את הזמן, קראה לו ספרים רבים ואריאל רצה לשמוע עוד ועוד סיפורים. הוא למד את הספרים בעל פה ואמו חשבה שאם הוא לומד אותם בעל פה, היא תלמד אותו לקרוא. בהתחלה, אמו של אריאל לימדה אותו לקרוא ברוסית כיוון שזו היתה שפת האם שלה ואחרי שלמד במהירות את השפה, אמו החליטה ללמד אותו גם עברית. אריאל ידע לקרוא ולדבר ברוסית ועברית עוד לפני שהתחיל את בית הספר. קריאה היתה אחד התחביבים האהובים על אריאל. כשהיה בן 8, היה מבקר בספריה ליד ביתו וקרא את כל ספרי הילדים שהיו בה. כשאלה נגמרו, עבר לקרוא ספרים של מדע בדיוני של מבוגרים. אריאל גם אהב לשחק שחמט ואמו אף לימדה אותו חשבון ובעקבות כך הצליח מאוד בלימודים.

אחרי הלימודים בתיכון אריאל התקבל ללימודים גבוהים בטכניון. במהלך הלימודים הוא גוייס לצבא והשתתף בשתי מלחמות – מלחמת ששת הימים ואחרי זה (במהלך לימודי המאסטר) השתתף במלחמת יום הכיפורים. במהלך לימודיו בטכניון, אריאל עבד כמורה. אחרי סיום הלימודים בפקולטה למתמטיקה ופיזיקה, אריאל עשה תואר שני בחשמל. בסיום הלימודים, אריאל החליט לנסוע לארה"ב כדי לעשות דוקטורט בחשמל כיוון שרצה לחזור לטכניון כפרופסור. הלימודים שנמשכו זמן רב, הובילו את אריאל לקבל החלטה להישאר בארה"ב.

תקופת הילדות של אריאל שבה היו מעברים קשים מאוד עם חוסר וודאות וחוסר ידיעה לגבי העתיד, יצרה אצלו קבלה של הדברים כמו שהם. הוא מנסה לעשות את המקסימום בכל רגע ולהמשיך לחיות עם מה שיש. הוא לא חשב שיגיע לאן שהגיע היום. אריאל מצטער על העובדה שלא הספיק לדבר עם הוריו יותר על חייהם וללמוד קצת יותר על סיפורם האישי.

לאריאל ודורית אשתו יש חמישה ילדים. שניים מהם נולדו בישראל ושלוש, נולדו בארה"ב אחרי המעבר שלהם. יש לו 12 נכדים שגרים בארה"ב ובישראל כשהצעירה ביותר בת 5.

אריאל מודה על משפחתו ועל הוריו שהעניקו לו חיים ובזכותם הוא חווה את חייו כמו שהם. נשמע כי אריאל הוא אדם אופטימי. עם כל הקשיים והמעבר מרוסיה עד שהגיע עם משפחתו לישראל, הוא בחר לזכור את הדברים הטובים שקרו לו בדרך ולהתעלם מהקשיים כי הם פחות חשובים בעיניו.

הזוית האישית

אוהד ואופיר התלמידים המתעדים: היה לנו הכבוד לראיין אדם כמו אריאל ולשמוע את סיפור חייו המרתק. תודה שהקדשת לנו מזמנך ועזרת לנו ללמוד על המסע שלך ושל חלק מהעם היהודי אחרי מלחמת העולם השנייה.