מאגר סיפורי מורשת

סיפור שסיפר סבא שמחה לנכדתו מאיה עופר:

סבא שימי (שמחה)נולד בירושלים, בבית החולים "הר הצופים" חמש שנים לפני קום המדינה בשנת 1943.

"הר הצופים" נשאר בתור מובלעת בהסכמי שביתת הנשק עם ירדן, ועם כיבוש העיר העתיקה הוא חזר לשטחנו והפסיק להיות מובלעת.

ההורים של סבא שימי הגיעו מפולניה לארץ. אמא של סבא שימי (סבתא רבתא שלי) עלתה בגיל חמש עם סבתו של סבא שימי, ושני דודיו. אבא של סבא שימי עלה בגיל שמונה עשרה בערך, גם הוא מפולין, מהעיר לודג'.

כיום סבא שימי גר בטבעון, עם סבתי, שושי. התחביבים של סבא שימי הם: צילום. כי הוא אוהב לתעד דברים, לפתור תשבצים, לבלות עם המשפחה ולקרוא.

זיכרון  ילדות ראשון

סבא שימי מספר: "הזיכרון הראשון שלי שייך  להפגזה שהייתה במלחמת השחרור, כשהייתי ילד, בן חמש. והירדנים הפגיזו את ירושלים. גרנו בחצר, ואז היה מקובל שאנשים גרו בחצר. החצר הייתה מגודרת והיה לה שער גדול מברזל. הבית היה בן שתי קומות ובאמצע החצר הייתה באר, שממנה היינו שואבים את המים, עם ידית. וככה היינו מעלים את המים הביתה. לא היו אז מקלטים כמו היום, ולא היתה סירנה שמודיעה לך כשיש הפגזה וצריך להיכנס למקלט או לממ"ד, אז לא היו דברים כאלה. גרנו בקומה שנייה, וברגע שהתחילו להפגיז, כל מי שהיה בקומה השנייה, היה יורד לשכנים בקומה הראשונה, זה היה יותר בטוח בגלל שהפגזים נפלו מלמעלה, ויכלו לפגוע ביושבי הקומה השנייה. מה שקרה, זה שאמא שלי הייתה לפני, ואני הייתי בדיוק באמצע במדרגות, בין הקומה השנייה לראשונה, והפגז נפל על השער של החצר ויצא עשן. לא ראו שום דבר והיה רעש וסירחון. אמא שלי שהייתה למטה ומן הסתם אני לא הייתי לידה, התחילה לצעוק: "אבו איז מיין קינד (ביידיש) אבו איז מיין קינד, איפה הבן שלי? שמחה'לה, שמחה'לה, אבו ביסטו, איפה אתה?" אחרי דקה, או שתיים העשן התפזר, והיא ראתה שאני יורד ולא קרה לי כלום. היא רצה וחיבקה אותי. זה הזיכרון הראשון שלי.

בהמשך המלחמה, מכיוון שלא היה לנו מטבח בכלל, בקומה השנייה, המטבח היה במרפסת,  ואמא שלי כשהיא בישלה הייתה למעשה עומדת עם הגב כלפי חוץ. יום אחד נפל פגז בדיוק על הבית שמולנו, היא לא ראתה, וכמו שאמרתי קודם לא הייתה אזעקה שהזהירה שהולכת להיות הפגזה, רק ברגע שנפל הפגז הראשון, ידעו שהולכת להיות הפגזה. הרסיסים של הפגז שנפל בבית ממול, עפו עליה, באזור הישבן  ובכתף, וגם ברקה היה לה רסיס קטן. התחיל לרדת לה דם, ואבא שלי לקח אותה למרפאה שהייתה באזור, לא רחוק מהבית. אני ממש זוכר בראש את התמונה של אבא שלי מלווה אותה ככה, כשיורד לה דם. ולמעשה אחר כך, גילינו שהיא לא נפצעה קשה, אבל רסיס אחד נשאר לה ברקה לכל החיים. והרופאים אמרו שאפשר לחיות עם זה הרבה זמן.

סיפורה של תמונה 

התמונה צולמה על ידי בן דודו של סבא שימי, אליעזר. הוא צילם אותה כדי שתישאר מזכרת עבור סבא שימי, שידע שהוא מצטלם. התמונה צולמה בישראל, בביתו של בן דודו של סבא שימי בשכונת שערי פינה בירושלים.  אפשר ללמוד מהרקע על החיים בתקופה הזאת, שהיה אז עוני והלבוש היה דל.

סבא שימי: "היום לא הייתי מצלם ילד בצורה הזו, אבל אני נראה מאושר שם. התמונה צולמה לפני קום המדינה, בשנת 1946, אחרי הצהריים. הייתי אז בן בערך שלוש. התמונה מעבירה שמחה. החיוך גדול, מראה על שמחה. גם בפינה רואים את בת דודתו של סבא שימי מצד אמא, חווה, גם היא מחייכת. היינו מאושרים אז, למרות העוני. שרה דודתי מצד אמא, הייתה הבת הבכורה ואמא שלי הייתה יתומה, כי אבא שלה (סבא שלי) נפטר בפולין. גם סבתי נפטרה אחרי כמה שנים, אז דודתי שרה ממש לקחה את אימי תחת חסותה. בגלל שהיינו דתיים, עשינו את כל החגים ביחד ולמעשה, גדלנו יחד. היינו מאוד קרובים תמיד שמרנו על קשר הדוק".

סבא שימי בילדותו בירושלים, בבית בו התגורר עם הוריו

הזווית האישית

מאיה: כל כך נהנתי מהשיח המעניין בנינו, מהקשר שלנו, שכל כך התחזק והתעמק, ומהדרך שבה סבי בחר לספר לי את הסיפורים.