מאגר סיפורי מורשת

שמי שביט קרני, אני משתתף בתוכנית הקשר הרב דורי עם סבתי האהובה רינה שסיפרה לי את סיפור חייה מאז הגיעה לישראל מתימן עם משפחתה הקטנה, וכך סבתא סיפרה לי:

"נולדתי בתאריך 13.04.1949 בעיר צנעא שבתימן. הבת השישית ובת הזקונים להוריי חביבה וסליימה. נולדתי בשם רומיה, אבל כתינוקת הייתי מאוד חולה והוריי החליטו לשנת את שמי למזל. בתימן נהגו להחליף את השם במקרים כאלו כשבן אדם היה חולה או שהיו לו הרבה צרות, כסימן לשינוי לטובה בחייו. במהלך השנים בישראל, החלטתי לשנות את שמי לרינה.

בתימן הרבה תינוקות וילדים נפטרו בשל מחלה או בעיה רפואית, גם אם היא היתה קטנה ביותר לא ידעו לטפל, לא היה רופא או קופת חולים. לצערי ארבעה מאחי ואחיותי נפטרו בתימן ולא זכו לעלות איתנו לארץ ישראל. אחי הבכור סלים, האח השני יחיא. לאחות השלישית קראו לולוואה ולרביעית שמעה. האחות החמישית היא ברכה שעלתה איתנו לארץ ישראל ואנחנו עד היום בקשר טוב.

עלינו לישראל מכיוון שהערבים שלטו בתימן וסילקו אותנו משם. הגענו במטוס שנקרא אז "כנפי נשרים" בשנת 1950 וחגגתי יום הולדת שנה בישראל. אינני זוכרת את חוויות המסע של העלייה לארץ מכיוון שהייתי תינוקת.

חיינו בשכונת אוהלים במעברה ואחר כך עברנו לראש העין לדירת חדר שהיה בה שירותים, מקלחת וחדר שינה. כך שכל המשפחה חיה באותו החלל. הבית היה מרכז החיים שלנו כי הכל סבב סביב הבית, הפרנסה, התעסוקה, היצירה, הבישול, הכלכלה, השמחות. אבא שלי היה מורי בחדר ואני זוכרת שבתור ילדה קטנה שלא הייתה לה תעסוקה מיוחדת, הייתי יושבת איתו באותו החדר וצופה בו איך שהוא מלמד את הילדים.

היו לנו הרבה עצי פרי בחצר הבית שהיינו אוכלים מהם. היינו מגדלים אפרוחים למטרת מאכל. אני זוכרת שהיה לנו זוג תרנגולים, זכר ונקבה, ואחותי ואני קראנו להם מרדכי ואסתר. לימים, גם את טקס ומסיבת החתונה שלי עם סבא יחיאל, ערכנו בחצר של בית הוריי.

חיינו בתקופת הצנע, בה לא היה שפע ונאלצנו לקנות במכולת באמצעות תלושים. כתוצאה מזה, למדנו להשתמש בכל מה שהיה סביבנו ולייצר הכל בעצמנו. למשל, את ספרי הלימוד שלנו היינו עוטפים בעיתונים ישנים. תחפושות לפורים היו מכינים ממה שהיה בבית וחשבנו בצורה יצירתית כי לא היה מהיכן לקנות. זכור לי שהתחפשתי יחד עם חברה לזקן וזקנה מבגדים ואביזרים שהיו לנו בבית והתחפושת היתה ממש מוצלחת. הרעיון המוצלח התגלגל גם לנכדיי, כאשר לפני מספר שנים נכדתי איה התחפשה כך יחד עם חברתה וזכתה במקום הראשון בתחרות.

הבית שלנו התנהל באורח דתי ולכן גם למדתי בבית הספר במסגרת דתית בחברת בנות בלבד, גם בשנות נעוריי בתנועת הנוער בני עקיבא היתה הפרדה בין בנים ובנות. הבילויים שלי ושל חברותיי הסתכמו בימי שבת בהליכות מרובות מבית הכנסת לבתים האחת של השניה, חיינו בסביבה של מרחבים פתוחים וירוקים, הרבה יותר טבע מאשר בניינים ולכן גם בילינו הרבה מחוץ לבית. עד היום אני בקשר עם בנות כיתתי מבית הספר היסודי ואנו מקפידות לערוך מפגש לפחות אחת לשנה. תמיד כיף לפגוש את כולן ולהתרפק על סיפורי הילדות.

גלגולו של חפץ

עד היום שמורים אצלי הבגדים של אימא שלי, אלו בגדים מסורתיים אותנטיים שהיא הגיעה איתם מתימן. תכשיטים, מטפחות, לבוש מסורתי, מכנסיים שלובשים מתחת לחצאיות ולשמלות.

הזוית האישית

שביט הנכד המתעד: חווייתי מהתיעוד הייתה מרתקת ומעניינת והזדמנות מצוינת להתקרב לסבתא שלי.