מאגר סיפורי מורשת

שמי איריס קרן. לאמא שלי קראו חיה, והיא נולדה בצ'כוסלובקיה (כיום המקום שהיא בו נולדה למעשה שייך לאוקראינה) בכפר קטן שנקרא סימיר. היא עלתה ארצה ב-1949 בערב יום העצמאות. בזמן השואה היא הייתה בגטו אושוויץ וגם בגטו בוכוולד. היה לה מספר על היד (ובגלל זה לי אישית קשה לראות אנשים שעושים קעקוע כי לה עשו קעקוע נגד רצונה).

הן היו שלוש אחיות, אחת אחרי השנייה במספרים עוקבים. ההורים של אמא שלי (שהם למעשה סבא וסבתא שלי) לא חזרו מהגטו. הם נלקחו למשרפות באיסרו חג שבועות. בן דוד של אמא שלי, היה ילד קטן וחזר מהגטו עם אמא שלו, אבל בגלל כל מה שהם עברו במחנו, הוא נפטר אחרי שהוא כבר חזר. הרבה מהמשפחה של אמא שלי לא שרדה.

לאבא שלי קראו אליעזר. הוא נולד ברומניה באזור הגרמני שלה שנקרא בוקובינה. הוא ברח מרומניה במה שנקרא עלייה בלתי-לגלית (לא חוקית) שאסור להיכנס לארץ. הוא הצליח להגיע עד לבנון, ומלבנון הוא הגיע ארצה עם רכבת שעברה במנהרות של ראש הנקרא (זה היה ב-1944) הוא היה בגטו שהיה "רק" מחנה עבודה.

אני הייתי בכפר שאמא שלי נולדה בו בעקבות טיול שורשים. נסעו לסלובקיה אני אח שלי ואמא שלי לעיר קושיצה. שם לקחנו נהג מונית בשביל לעבור את הגבול של אוקראינה. אמא שלי אפילו זכרה את הדרך, שצריך לעבור בית חרושת עם גג רעפים ולחצות נהר לכפר. היא פגשה שם אנשים שהיא הכירה. היא פגשה שם אישה שהייתה בת כיתה שלה. יש מושג שנקרא אצל הדתיים "גוי של שבת" שזה זה שעושה בשבת את העבודות שיהודים לא יכולים לעשות. וכשהיא אמרה את השם שלה האישה הזאת כמעט התעלפה. זה היה נראה כאילו היא רואה רוח רפאים לפניה כי הם לא האמינו שמישהו מהמשפחה שלה בכלל שרד את השואה. זאת הייתה חוויה לא נחמדה לדעת שהם באמת לא האמינו שאף אחד מהמשפחה שלה לא שרד. כשהיא כבר ראתה אותה זה היה לה כאילו שהם חזרו משם. זה היה מעניין לראות את המפגש ביניהן.

אני גרתי בנתניה (ועדין גרה) אבל נולדתי ביפו, כי לא היה בית חולים בנתניה. הילדות שלי הייתה מאוד כיפית. קודם כל יורדים למטה לשחק, וזה לא משנה אם השכנים לומדים בבית ספר הזה או הזה תמיד משחקים. עד היום כשיוצא שאנחנו נפגשים. יוצא מדי פעם שאנחנו נפגשים עם אנשים שגדלנו ביחד כשכנים. בית הספר היה קרוב אלינו. היינו הולכים כל החבר'ה ביחד לבית ספר, זה לא כמו שהיום נוסעים לפה נוסעים לשם. בית ספרה היה בסוף הרחוב. למדתי בבית הספר "איתמר" ואני בוגרת בית ספר טשרניחובסקי, סיימתי את בית ספר טשרניחובסקי ב-1972.

שיחקו בקלאס, במותרס (שלוש מקלות), גומי, חמש אבנים, מחבואים. היינו קצת שובבים בקיץ, מתחנו חוט עם קופסא שבתוכה מים ועל אנשים שעברו קצת נשפך מים, אבל זה היה בקטנה והם לא כעסו עלינו.

בזמננו בית ספר יסודי היה שמונה שנים מכיתה א, עד כיתה ח,. אלה היו כיתות יחסית קטנות והכירו אחד את השני כי בסך הכל כל הילדים מאותו רחוב, מרחוב מקביל. כולם הלכו ביחד לאותו בית ספר, ולא היה בית ספר כזה ובית ספר כזה, זה מתמחה בזה. היה די ברור מאליו שמי שלמד בבית ספר "איתמר" ימשיך אחר כך או לבית ספר אורט שהיה בית ספר מקצועי או לבית ספר טשרניחובסקי. אני הלכתי לבית ספר טשרניחובסקי. מאוד נהניתי. את המגמות בחרנו רק בסוף כיתה י, מגמה הייתה רק כיתה יא, יב. ואני קצת כמו הנכדה שלי למדתי כימיה וביולוגיה.

אז הייתה תנועת נוער, וכמעט כולם היו בתנועת נוער. אני הייתי בצופים מסוף כיתה ב' עד אמצע כיתה יא'. הייתי הרבה זמן, וגם מאוד נהניתי. תמיד היינו מחכים למחנות, לימי שדה, ישנו באוהלים וזה היה נורא כיף. הייתי גם מדריכה בצופים כשהייתי בכיתה י' ויא' לחבר'ה בכיתה ז', וזה היה כיף אמיתי. לצערי הרב היום הנוער פחות הולך לתנועות נוער.

שירתי בצבא ולא היה לי חופש אחרי בחינת הבגרות האחרונה כי קיבלתי מברק לבוא להתגייס. עשינו טירונות חודש בה"ד 12, מה שהיה בסיס ההדרכה של בנות. ואחר כך שירתי כמאבחנת, מראיינת פסיכומטרית, זה חבר'ה שיושבים בלשכת הגיוס. בזמני עשינו את כל המבחנים בכתב ולא במחשב. אני הייתי במדור הפסיכוטכני, עברנו הרבה מיונים עד שהגענו לשם. קראו לנו "קומנדו סטופר"  כי כשעשו את הבחינות בכתב הזמן היה קצוב ואנחנו היינו מפעילים סטופר. וברגע שהזמן היה נגמר היינו עוצרים את הסטופר והיו חייבים להניח את העפרונות. את הבחינות עשו בעיפרון.

תקופת השירות הייתה מדהימה, נהניתי. הקורס עצמו היה קורס עם ביקור בכל מיני בסיסים שונים כדי לראות לאן חיילים הולכים, ולחוות את החוויה. תוך כדי השירות הצבאי שלי הייתה מלחמה, מלחמת יום כיפור. אני הייתי צריכה ללכת להחתים הורים, לגייס חבר'ה בני 17.5 לצבא שעבדו בטרקטורים, כי זה היה מקצוע נדרש בצבא. אני הייתי בת 18.5 כשהייתה המלחמה, זה לא היה פשוט.

בתקופת בית ספר היסודי חוויתי את מלחמת ששת הימים. הייתי בכיתה ו' לא היה מקלט בבית ספר, אז חפרנו את השוחות בחצר בית ספר, כל חצר בית הספר הייתה שוחות. (שוחה זו חפירה של תעלה ומסביבה היו שקי חול). כשהיו אזעקות רצנו מהכיתה ונכנסנו לתוך התעלות מכופפים.

עברתי כמה מלחמות, את המלחמה הראשונה אני גם זוכרת, הייתי בת שנתיים היה אז מבצע קדש שהיה ב-1956. אני זוכרת שלא היה בבניין שלנו מקלט. אז היינו צריכים ללכת לבניין לידינו. אח שלי צעיר ממני בשנה, הוא היה בתוך הלול ואני ישבתי בכיסא ליד. כשאבא שלי חזר מהצבא אחרי מלחמת ששת הימים, ברחוב טשרניחובסקי שעכשיו נמצא שם מחלקת החינוך של עיריית נתניה, עמדנו לצידי הכביש וקיבלנו את החיילים שחזרו מהמלחמה, קיבלנו בשירה, הם עשו שם מצעד. אני זוכרת את זה והייתי בסך הכל בת שנתיים. יש לי הרבה זיכרונות של מלחמה לצערי הרב.

את בעלי הכרתי דרך חברים של ההורים, הוא היה איש צבא לא הגיע כל יום הביתה, ולכן אני ויתרתי על לעבוד מחוץ לבית. עד שילדתי את הבת הבכורה שלי, עבדתי כפקידה בבנק ומאוד נהניתי. אחר כך, התמקדתי בגידול ילדים כי היה לי קשה  לחשוב שאף אחד מההורים לא בבית איתם. אני לא מצטערת, יש תוצאות בגידול ילדים ונכדים. נולדו לנו שלושה ילדים וגם נכדים כמובן שזה הכיף הכי גדול שיכול להיות בעולם.

אני אומרת שהנכדים שלי, ואני לא מתפארת במה שהם כי זה לא משנה, כל בן אדם הוא בן אדם בפני עצמו הוא לא חייב להיות 100% בבית ספר, העיקר בן אדם, הם "החמצן" בשבילי, הם הכיף. הכי הכיף זה פעם בשבועיים ארוחה משפחתית ביום שישי עם הילדים ועם הנכדים ואין דבר כזה "אין משיחים בשעת הסעודה" זה לא קיים במשפחה שלנו, זה הכי כיף להעלות את כל החוויות, את כל הצחוקים את כל הדברים הכי מוזרים שקרו במשך השבועיים האלה שלא התראינו. יש גם את הגדולים יותר שנשארים ליד השולחן ואת הקטנים יותר שמשחקים. אצל סבתא מותר לשחק בכל הצעצועים ולהשאיר אותם גם על רצפה. והכי חשוב " סבתא מה יש לקינוח?" כי בלי קינוח אין ארוחת שישי.

אנחנו לא מוותרים על לחגוג חגים ביחד ויש לנו מעין חלוקה שראש השנה ושבועות זה אצלי עם כל המשפחה, סוכות ופסח הולכים לעוד משפחה. נורא עצוב לשמוע שיש משפחות שבכלל לא יודעים מה זאת ארוחת שישי. אצלנו כן יודעים מה זה. אצלנו מחכים לזה בקוצר רוח, כי זה תמיד עם חוויות, צחוקים עד דמעות של צחוק. לפעמים, קשה גם להמשיך לאכול אבל זה בסדר. בגלל שיש לי שלושה נכדים שיש להם "דגנת" וגם לבן שלי. ומה שהרוב מכירים זה צליאק אבל נורא מוצא חן בעינינו "דגנת". אז יש לנו תמיד אוכל של כיפיים בלי גלוטן, שזה נורא טעימים.

תחביבים

התחביבים שלי הם לסרוג, לתפור, לרקום, לטייל, לחרוז. את החריזה כבר מגיל מאוד צעיר אני משתפת את הנכדות שלי והן חורזות לעצמן וכשצריך אז "סבתא תסרגי לי"  "סבתא תתפרי לי". עכשיו קיבלתי פרויקט לעשות כריות מחולצות טישרט. אני גם אוהבת לטייל. יש לי פרטנרית קבועה לטיולים שאנחנו באותו ראש, אם זה טיולים בארץ ואם זה טיולים בחו"ל. בטיולים בחו"ל אנחנו כמעט ולא פוגשים ישראלים, ושואלים אותנו "רגע אבל איך אתם יודעות על המקום הזה?" אנחנו אומרות שאנחנו  עושות קצת "עבודות" לאו דווקא "שורשים" אבל עבודות עומק מה שנקרא.

העיסוק שלי כרגע, שאני ממש ממש נהנית ממנו, הוא שאני משגיחה בבחינות בגרות. נכון שזה לא כל השנה, יש את מועד חורף ויש את מועד קיץ. ואני רואה את זה כאתגר וכשליחות. זה נכון שצריך להשגיח שהילדים לא יעתיקו, אבל צריך לגשת אליהם עם חיוך שיבינו שבסך הכל זה לטובתם. אני לא באה ועושה "נו נו נו" לילדים, אלא אני מסבירה להם מה עומד מאחורי זה. גם כשתלמידים נורא לחוצים, אני אומרת להם "רגע, בוא נחשוב רגע, בוא נצא רגע, בוא תיקח את הזמן, תתחיל לענות על השאלות קלות". הכיף הכי גדול, אחר כך זה לראות אותם כשהם באים ומראים לי שהם הצליחו להוציא תעודת בגרות. אני מתכוונת על החבר'ה שהתקשו מגיעים במדים ואז "תראי, תראי אני בצבא או שאני כבר השתחררתי ויש לי תעודת בגרות", וזה הכי כיף בעולם. זה מה שאני אומרת לנכדים שלי – נכון שזה תעודת בגרות, אבל לפעמים צריך להיכנס לפרופורציה. לא תמיד זה הולך קל כמו כל בחינה. רק שהשם "בחינת בגרות" מכניס ללחץ. ואני משתדלת נורא לחייך אליהם ולהרגיע אותם ואני תמיד אומרת להם "חבר'ה גם לי יש נכדים שעושים עכשיו את הבחינה, אני יודעת בדיוק מה עובר עליכם" ונורא נורא מנסה להרגיע והם אומרים שאפילו מתחת למסכה רואים את החיוך שלי.

תקופת קורונה הייתה לא פשוטה בשבילי מהסיבה שאני לבד והיה אסור להיפגש. אבל אני החלטתי שאני לא נותנת לעצמי ליפול, אני לא אכנס לדיכאון בגלל איזושהי מגפה שהחליטה שהיא מרימה ראש. ואני לא אתן לה להרים ראש. אז אני ארגנתי לי את הבית בצורה שבפינת אוכל הייתה מכונת תפירה, על שולחן קטן היה לי מגש עם חרוזים כי אני גם חורזת. בעוד פינה הייתה לי סריגה ובעוד מקום בבית היו חוברות תשבצים. כל פעם קמתי וזזתי למקום אחר ואמרתי "אוקיי, אני מטיילת"  זה שאני בבית שלי זה לא אומרת שאני לא טיילתי. אני שיניתי לי את המיקום. ואז זה כאילו נראה משהו חדש.

הכי הקפדתי לעשות התעמלות בבית פעמיים ביום, בכלל זה בריא לעשות התעמלות. אבל בגיל שלנו שאנחנו מה שנקרא "אזרחים ותיקים" "גמלאים" " קשישים" או כל שם שרוצים לתת. מאוד חשוב שאנחנו לא ניכנס למצב של לשבת כל הזמן. ברגע שהיתה את האפשרות טיפה לצאת את ה-500 מטר מהבית אז הקפתי את האזור שאני גרה בו.

התקשורת עם הנכדים, איך אני אומרת "זה מזל", אפילו שאני לא מתחברת לדברים כמו מחשב, טיקטוק, פייסבוק ואינסטגרם שזה בשבילי זה סוג של "קללות". מזל שדרך הטלפון יכולתי בווידאו לראות את הנכדים. איתם דיברתי וזה מה שהחזיק אותי בתקופה הזאת. באיזה שהוא שלב למבוגרים יותר בזמן הקורונה היה אפשר קצת יותר מחוץ לבית. יכולנו לצאת כאילו יותר, אז עשיתי "קייטרינג" לילדים והבאתי להם אוכל. וכשהם חלו בקורונה, ויש שתי משפחות יש משפחה של הבן ויש משפחה של הבת שהן היו חולות בקורונה במקביל, שמתי את האוכל במסדרון ליד הדלתות שלהם בחדר מדרגות, עשיתי "טוק טוק" בדלת זזתי מהר אחורה והם פתחו את הדלת והציצו עליי. וככה גם ראיתי אותם.

זאת הייתה תקופה לא פשוטה. אז מה שאני יכולה להגיד מסר לדור הצעיר זה – תזכרו שיש גם אנשים מבוגרים, אם יש לכם דרך תהיו תמיד בקשר עם סבא וסבתא תרימו אליהם מדי פעם טלפון גם אם לא גרים קרוב. תשאלו אותם "מה הענייניים?" זה נורא כיף לסבא וסבתא שאתם משתפים אותם בחוויות שלכם ואתם לא יודעים כמה כוח זה נותן לנו הסבים והסבתות.

תשמרו על המדינה שלנו, "אין לי ארץ אחרת" ואני אומרת את זה כל הזמן. אני מהדור שעבר המון מלחמות במדינה הזאת. אנחנו נלחמנו על המדינה. עד שאנחנו לא שומעים "כוחותינו חזרו בשלום" אנחנו לא נרגעים, אנחנו פשוט לא נרגעים. אז אנחנו רוצים מדינה יפה, ואנחנו סומכים עליכם כדור הצעיר שאתם באמת תממשו את מה שלא אני התחלתי, אלא ההורים שלי התחילו ועוד לפני ההורים שלי. שהם הגיעו, ויצא גם במקרה שאמא שלי ניצולת שואה ומחנות ההשמדה אושוויץ ובוכנוולד. הצליחה לשרוד והיא עלתה ארצה בערב יום העצמאות 1949. משהו יותר סמלי מזה אני לא חושבת שיכול להיות. החג הכי חשוב בשבילה היה יום העצמאות והיא אמרה שזה החג הכי חשוב בארץ ישראל.

הזוית האישית

אז אני מאחלת לכם דור צעיר שתהיה לנו מדינה יפה ושתממשו את כל מה שאתם רוצים, ואני יודעת שיש לנו מוחות מאוד טובים רופאים, מדענים ואתם התקווה שלנו.