מאגר סיפורי מורשת

שמי כרמלה חסיד, נולדתי בישראל בעיר אליכין בתאריך 29.7.1952 להוריי מזל וזכריה. נולדתי בלידה ביתית מכיוון שבתקופה זו היו חטיפות של ילדי תימן מבתי החולים. הוריי עלו מתימן, אבי בשנת 1948 ואמי ב-1949. הם הכירו בתימן. כשעלו לישראל סבי רצה להכיר לאבי בחורה, אך אבי לא הסכים, הוא רצה רק את אמי, לאחר מכן הם התאהבו והתחתנו. כשתכננו את חתונתם, אמי התעקשה ללבוש שמלת כלה לבנה, היא לא רצתה את הבגד המסורתי.

ביום החתונה אבי עמד לצאת מהבסיס ולא שיחררו אותו לחתונה, אמי וכל האורחים חיכו ואבי לא הגיע. רק לאחר כמה ימים עם התערבות הרב, חיתנו אותם, באוקטובר 1951 לאחר הצבא אבי מיד מצא עבודה במפעל גט ואמי עבדה בבית אריזת תפוזים. אחר הולדתי נולד אחי, מיכאל. לאחר זמן קצר גילינו שחלה בפוליו.

תקופת הצנע

באותה תקופה כל משפחה הייתה מקבלת תלושים לקבלת אוכל, עם זאת משפחתנו רצתה בשר, פירות, ומעדנים, מה שלא היה קיים בתלוש, לכן אבי נסע לדוד רחוק שלנו שהיה לו לול עופות כדי להביא עברינו בשר הביתה. היה קשה להבריח עופות מכיוון שהמדינה הייתה סופרת לחקלאים את העופות, אז תמיד היה אפשר לתרץ תירוצים כמו "כמה עופות מתו". אבי לקח כמה עופות בשק ונסע באוטובוס, הוא שם את השק בסוף האוטובוס וישב בקדמת האוטובוס, אם מהמשטרה היו תופסים אותו הוא היה נעצר. בסופו של דבר הגיע לתחנה, לא תפסו אותו.

הילדות שלי

תחילת ילדותי הייתה לא פשוטה, הוריי היו נוסעים עם אחי לבתי החולים בקביעות לטיפולים ואני נשארתי עם סבתי. כשאחי היה בן ארבע הפסיקו את הטיפולים, הוא היה משותק ברגל אחת. לאחר שנגמרו הטיפולים והמצב השתפר, אבי קיבל תפקיד ניהול בעבודתו והרוויח יותר כסף. בעקבות זאת יכולנו להרשות לעצמנו דברים שהשכנים לא יכלו, קיבלנו בגדים נקיים, היו לנו האופניים והטלוויזיה הראשונים באליכין, אבי היה מסיע אותנו כל בוקר לבית הספר – ולנסוע באוטו לא היה נפוץ באותה תקופה.

סבתא בנעוריה

למדתי בבית ספר רמב"ם מכיתה א' עד ח'. בילדותי אני זוכרת ששיחקנו בחמש אבנים, קלאס וחבל קפיצה. באותה תקופה לאבי תמיד הייתה דרך להרוויח כסף, אז משפחתנו הקימה קולנוע. שמנו את הטלוויזיה בחוץ והיינו מוכרים ארטיקים שהכנו מפטל ומגש קוביות קרח. כל המושב היה בא בסופ"ש לראות סרט. אחר סיום בית הספר הלכתי לפנימיה בכפר חסידים בחיפה (בית ספר לחקלאות), שם סיימתי ארבע שנים. אחד הדברים שאני זוכרת זה שהייתי מאוד עצלנית, לא אהבתי לעבוד קשה, לא אהבתי את הרפת, במיוחד בגלל הסירחון וגם בגלל חליבת הפרות.

שירות בצבא ונישואים

בשנת 1970 התגייסתי לצבא, שם שירתי 25 שנים. במהלך הצבא פגשתי את בעלי, ישראל, אהבתי אותו במיוחד מכיוון שהוא היה מתוק, חמוד ומאוד מעניין. בהתחלה לא ממש התעניינתי בו, אבל הוא רדף אחריי הרבה ובסופו של דבר הצליח. בשנת 1977 התחתנו, כשהתחתנו כל הצבא היה בחתונה, גם קצינים בכירים כמו איציק מרדכי. במהלך הצבא נולדנו לי שלושה ילדים מקסימים ומצליחים, כשבני נולד קראנו לו על שם אחי מיכאל שנפטר כמה שנים לפני כן ממחלת הפוליו. לעבוד בצבא ולגדל ילדים היה מאוד קשה אז הבאנו מטפלת, מבשלת וגם מנקה.

מלחמת יום הכיפורים

כשהייתי בתפקיד קצינת קישור הוזעקתי לצבא במסגרת מלחמת יום הכיפורים, כל החטיבה גויסה לכיוון מצרים. לאחר המלחמה היו אבדות כבדות, היה עצוב להיזכר בחיילים שבאו להתגייס ביום כיפור ולבסוף חלקם חזרו בארון.

חיי כיום

כיום אני פנסיונרית, אני הולכת למכון כושר, בריכות ואני יוצאת לטיולים בחול ובארץ. למרות גילי אני לא משועממת.

המסר שלי לדור הצעיר הוא להשקיע בלימודים, לכבד אחד את השני, להיות אדם טוב ותמיד לחשוב על עצמך קודם.

הזוית האישית

שקד הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד לעבוד עם סבתי ולשמוע את סיפוריה.

סבתא כרמלה: נהניתי מאוד לספר לנכדתי על עברי, ריגש אותי לחזור לעברי ולספר לשקד עליו.