מאגר סיפורי מורשת

שמי דליה גרידיש. נולדתי בשנת 1957 בקזבלנקה שבמרוקו. כשעליתי לארצנו היפה, הסוכנות היהודית שינתה לי את השם מדניז לדליה. הוריי, פורטונה וכליפה, גידלו שישה ילדים: אלברטו, אלי, יהודית, משה, דוד, ואנוכי. אבי עבד כרפד ואמי הייתה עקרת בית. הרגשנו את עבודתו של אבי בכך שהוא ריפד את רהיטי הבית בבדים בסגנון מרוקאי וכך בביתנו הייתה אווירה מרוקאית.

גרנו בשכונה יהודית, ובשכונתי תמיד הרגשתי שהיא מאוד שייכת ליהדות. שכונתי הייתה קהילה של שומרי שבת ולא היו יוצאי דופן שהפרו זאת. למדתי בבית ספר אליאנס, תמיד כשהייתי בדרכי לשער בית הספר פני היו שמחות ומאושרות. בבית ספרי היה מאוד כיף וחווייתי, המורים היו מלמדים בצורה שונה ומגוונת. בילדותי שיחקתי בחמש אבנים, קלאס, חבל ומחבואים. הכי אהבתי לשחק קלאס מכיוון שהייתי טובה בקפיצות וכדי לנצח את המשחק צריכים לדעת לקפוץ בצורה טובה, בגלל זה הייתי תמיד מנצחת.

כשהייתי בת שבע עליתי לארצנו היפה ממרוקו. הפלגתי באונייה ורק ציפיתי להגיע לארץ ישראל, ההתרגשות הייתה בשיאה ולא יכולתי להסביר אותה במילים. כשהגעתי לארץ ישראל הייתי הכי שמחה בעולם. למדתי את השפה העברית בזכות תנועת הנוער שלי בני עקיבא, שם הם לימדו אותי את השפה מא' ועד ת', ובתוך חודש למדתי את השפה.

בילדותי המקצוע החביב עלי היה ספורט, הייתי אלופה בגשר, קפיצה לאורך, קפיצה לרוחב, מחניים, וכדורגל. במשפחתנו תחביב הספורט עובר מדור לדור. אני הייתי הראשונה שהתמכרתי לספורט, הייתי אלופה וכל בני המשפחה היו בשוק מיכולתי בתחום הגמישות. בני רמי (אבא של אמה, הנכדה המתעדת) – כשהיה בן עשר היה אלוף, הוא היה מתחרה בתחרויות ספורט הוא היה מקבל מדליות וגביעים. עד היום כל ארוני מלא מדליות שלו. מבני רמי זה עבר לאמה, אמה כיום בחוג בלט יש לה יכולת גמישות אין סופיות, היא מופיעה בהיכל התרבות מול קהל עצום ואנחנו מקווים שיכולות הספורט שלנו ימשיכו מדור לדור.

בבית הספר היחסים שלי עם המורים היו מעולים ובמיוחד עם המורה לתנ"ך, מכיוון שהוא היה מאוד מתחשב בנו ולא היה מעניש על כל דבר קטן שהיה קורה בכיתתנו, הייתי מרגישה אתו מאוד פתוחה וכנה.

בביתי החם היינו שומעים מוזיקה מרוקאית כמיטב המסורת. היה לנו בביתנו ריקוד מסורתי בשם ריקודי בטן.

ראשת ממשלתנו באותה תקופה הייתה גולדה מאיר והנשיא היה יצחק בן צבי, הסכמתי מאוד עם דעתם הפוליטית.

הזמרים האהובים עלי באותה תקופה היו שלמה ארצי וזוהר ארגוב. הייתי שומעת אותם כל יום, גם היום אני ממשיכה לשמוע אותם והם מעלים לי זיכרונות מתוקים מילדותי. בילדותי הדבר שהכי אהבתי לעשות זה לשלוח לחברי הטובים מכתבים חמים ומרגשים בדואר וכך חברי היו כל יום מקבלים מכתב חם ממני.

ברבות הימים הכרתי את בני, בעלי. הוא לא הפסיק לחזר אחריי, וידע בליבו שאני האחת שלו. לבסוף התחתנו והיום יש לנו תשעה נכדים אוהבים ומכבדים.

הקוסקוס של סבתא דליה

בנוסף לכך רציתי לספר לכם על מתכון משפחתי שעובר אצלנו מדורי דורות – הקוסקוס המרוקאי! הקוסקוס המרוקאי אצלנו זה מתכון משפחתי שעובר במשפחתי שנים רבות. אמי לימדה אותי את המתכון ומאז כל יום חמישי במשפחת גרידיש הוא היום בו דליה גרידיש מכינה את הקוסקוס המרוקאי המפורסם. מביתי יוצאים שפע של מגשי קוסקוס, לכל בית ומשפחה בבית משפחת גרידיש. לכל הילדים והנכדים מגיע קוסקוס מרוקאי חם, ביתי ואיכותי!

כיום אני עקרת בית ואני מקבלת בסבר פנים יפות את נכדיי המתוקים, כל צהרים אני מגישה להם אוכל חם בביתי. התחביב שלי הוא מאוד מיוחד: אני ממציאה סלטים מירקות שונים ומוסיפה תבלינים לפי האינטואיציה שלי וכך יוצאים סלטים מקוריים וטעימים. כמובן שאני מוסיפה את הסלט החדש לשולחן השבת.

בצעירותי

הזוית האישית

אמה: מאוד נהניתי לעבוד עם סבתי ולהכיר בה צדדים חדשים.

סבתא דליה: היה מאוד כיף לעבוד עם אמה, מכיוון שהיא העלתה לי זיכרונות מילדותי וכך יכולתי לשפוך את ליבי.