מאגר סיפורי מורשת

הסיפור שאספר לך, נכדתי היקרה שמחה, קשור עם סבתא שטארה-אימי.

 סבתא רבתא בצעירותה

היה זה בשנת 1941 , אימי שטארה היתה אז בגיל עשרים ואחת. והיא רצתה מאוד ללמוד אדריכלות באניברסיטה בלנינגרד, אוניברסיטה נחשבת בעיר הגדולה והמפותחת. היות והעיר לנינגרד הייתה רחוקה ממקום המגורים שלה, היא עברה לגור אצל דודה.

בקיץ של שנת 1941 ב-21 ליולי פרצה מלחמה העולם השניה. אימי  כבר סיימה כמעט את שנה ראשונה של לימודים באוניברסיטה.בתחילת המלחמה לא הורגשה תחושה מיוחדת של מלחמה. תושבי העיר היו בטוחים שהם רחוקים מחזית המלחמה והם המשיכו את שיגרת חייהם.  הם בכלל לא חשבו לעזוב את העיר ולהמלט מהמלחמה. אבל מהר מאוד הנאצים התקרבו לעיר, הם חנו סביב העיר ושמו מצור עליה. אין יוצא ואין בא. לא הייתה כבר שום אפשרות לברוח מתחומי העיר.

בתחילת המצור עדיין היה בעיר מספיק מזון ולא הורגש רעב או מחסור, אך מהר מאוד גם זה ניגמר. והתחילה תקופה קשה של רעב כבד שהורגש היטב  בעיר, האנשים התחילו לרעוב לפת לחם.תושבי העיר קיבלו כל יום פרוסת לחם וקערה עם מרק סויה, אבל זה לא הספיק להשביע  את רעבונם של התושבים.מידי פעם נשמעו יריות ברחבי העיר ופצצות הושלכו לתוכה ממטוסי הגרמנים שחגו מעל שמי העיר כמעט ללא הפסקה.

אימי  גויסה למלחמה, היא נשלחה יחד  עם  צעירים נוספים , להעלות לגגות הבתים  ולתפוש את  הפצצות הקטנות  שהגרמנם השליכו ממטוסיהם על גגות בתי  העיר. הפעילות הזאת הייתה מסוכנת ביותר,  מכיוון שהפעולה הייתה צריכה להיעשות במהירות רבה, רק שנייה אחת  עמדה לרשותה כדי לתפוש את הפצצה ולהכניסה בזריזות ובמהירות  לתוך שקי חול, אחרת אם חלילה היא לא היתה מספיק זריזה, הפצצה הייתה עלולה להתפוצץ ולהרוג אותה במקום. אימי הסתכנה במשך כל שעות היום, והאוכל שהיא קיבלה בסיומה של העבודה  היה לחם יבש בלבד.החורף הגיע והמים באגם שבאזור קפאו, רק לעיתים רחוקות  ניתן היה להעביר מעט מזון מחוץ לעיר לתוך העיר.

בתקופה זו התחילו להבריח את האנשים מלנינגרד לעבר אזורים בטוחים יותר ברחבי רוסיה, ששם עדיין לא הגיעו הגרמנים. האגם שימש כמקום מעבר לבריחות. ניסיונות  הבריחה התרחשו בעיקר בלילות, מכיוון שבלילה היו פחות הפצצות. אולם, הקושי היה גדול ואמנם לא כולם הצליחו לברוח.

חודשי החורף חלפו, והורגשה התחממות של מזג האוויר, מי האגם החלו להפשיר ומהלך הבריחה הפך להיות מסוכן,המשאיות האחרונות נסעו באופן מסוכן ביותר, כאשר גלגל אחד של המשאית הוא מחוץ למים, על משאית כזאת אימי שטארה עלתה, היה זה לאחר מאמצים רבים שאימי  השקיעה  לקבלת אישור יציאה  מלנינגרד. שרק בסופם היא הצליחה לקבל את האישור המיוחל.

בתקופה זו היה מסוכן מאוד לעבור את האגם, בכל רגע הקרח עלול היה להישבר והמשאית הייתה עלולה לטבוע, ובנוסף גם המטוסים מלמעלה יכלו כל שנייה לפוצץ את המשאית. אבל בחסדי ה' המשאית של אימי עברה בשלום לעיר פרגן ושם אימי נשארה  עד לסיומה של מלחמת העולם השנייה.

אני מודה לה' שעשה את החסד הזה עם אימ שטארה, שכן,בזכות זאת גם אני קיימת כאן היום!