מאגר סיפורי מורשת

שמי רוזיטה מילקין, באתי ממשפחה של ניצולי שואה. סבא שלי מצד אימא בשנת 1937 נעצר ונשלח לגולאג. גולאג היה מחנה לעבודות כפייה וידוע כאמצעי דיכוי ליריבים פוליטים ומתנגדי משטר הסובייטי. סבי היה חבר ארגון הפועלים היהודיים שנלחמים למען שיווין זכויות. ביום אחד, כשאמי היית בת 5, באו אנשי המשטר הסובייטי עצרו את סבי ולאחר מכן אבדו עקבותיו. הרבה שנים אף אחד לא ידע מה עלה בגורלו, ורק בשנות ה 80, המשפחה קיבלה מכתב כי סבי הוצא להורג בשנת 1938. בצד השני של משפחתי, סבי מצד אבי הציל את משפחתו בלילה אחד, לפני שהגרמנים והרומנים נכנסו לעיר שבה הם גרו. הוא לקח את משפחתו על עגלה רתומה לסוסים למזרח רוסיה וכך הם שרדו.

ילדות

נולדתי במולדובה, עיר שנמצאת בגבול עם רומניה. סבתא שלי מצד אבא שלי הייתה דתייה אך במשטר הסובייטי אסרו להראות שאתה בן אדם שמאמין בדת שלך. היא מאוד פחדה מזה, גם בגלל מה שקרה לסבא שלי, שנעצר והוצא להורג, בגלל שלקח חלק בארגון יהודי. היא לימדה אותי על מנהגים יהודיים ומאכלים יהודיים. הייתי בבית ספר רגיל כמו כל ילדי ברית המועצות לשעבר. מכיתה ד' הייתי שותפה בארגון החלוצים, עזרנו לחייליי משמר הגבול בין מולדובה לרומניה. כפרס על ההשתתפות בארגון החלוצים, שלחו אותי למחנה קיץ שהיו שם ילדים מכל רחבי העולם. באותה שנה שלחו רק שני ילדים מהעיר שלי למחנה קיץ. מחנה הקיץ התקיים בעיירת נופש סמוך לחופי הים השחור. טסתי לשם במטוס בפעם ראשונה בחיי וביליתי שם חודש שלם ללא הוריי. בנוסף, השתתפתי בחוג ריקודי העם אחרי הצהרים.  בכיתה י' התחלתי ללמוד מתמטיקה באמצעות התכתבות מול האוניברסיטה הכי ידועה במוסקבה.

לאחר שסיימתי את בית הספר, עברתי בהצלחה את הבחינות לאוניברסיטה ובגיל 18 נסעתי לבדי כ- 2000 ק"מ מהבית שלי על מנת לרכוש השכלה גבוהה בעיר לנינגרד. הייתי תלמידה מצטיינת וקיבלתי מאת אוניברסיטת לנינגרד מלגת לימודים. הייתי שם כחמש שנים ושנה נוספת של עבודה כמורה. היו אלו שנים מאוד מיוחדות. רכשתי שם המון ידע. לאחר סיום הלימודים התחלתי ללמד בבית הספר למתמטיקה בעיר סמרה שברוסיה.

בעלי נולד והתבגר ברוסיה בעיר סמרה והיה תלמיד מצטיין. הוא שירת בצבא במקום מאוד מרוחק מביתו. מקום זה מאופיין במזג אוויר של קור קיצוני. לאחר סיום שירותו הצבאי התחיל לעבוד כמהנדס מכונות, הכרתי את בעלי בעיר מוסקבה באחד מחופשות הסמסטר. בשנה האחרונה ללימודיי התחתנתי ואז התחלתי ללמד בבית ספר למתמטיקה בסמרה. לאחר כשנתיים החלטנו לעבור לעיר הולדתי. שם המשכתי ללמד בבית הספר, לימדתי מתמטיקה ומדעי המחשב. הייתי המורה הראשונה בעיר שלימדה מדעי המחשב. בנוסף הייתי מחנכת של תלמידים מכיתה ד עד י"ב, עד עכשיו הם זוכרים אותי ושומרים על קשר.

עלייה לישראל

לאחר כמה שנים כשגרנו במולדובה, היה גל אנטישמיות במולדובה וגם הייתה מלחמה במולדובה והרבה אנשים נהרגו. בעקבות האירועים הללו החלטנו לעלות ארצה. עלינו בשנת 1994 עם הוריי ושני ילדיי. עלינו לארץ עם מזוודות המכילות בגדים ואלף דולר בלבד, כי השלטונות לא נתנו להוציא יותר כסף. אמנם היה קשה להיפרד מכל הדברים והחברים ולהתחיל דרך חדשה, אבל הרגשנו שזה המקום שאנו אמורים להיות בו.

עם העלייה לארץ גרנו בבני ברק בשכונת קריית הרצוג. בהתחלה למדנו באולפן וגם עבדנו בכדי להרוויח כסף. קליטתנו בארץ הייתה מהירה. ב- 1995 כבר התחלתי ללמד לאחר סיום קורס קיץ למורים עולים. כרגע אני בפנסיה אך עדיין ממשיכה ללמד מתמטיקה ולהכין תלמידים לבגרויות בבית הספר גולדה. גם בעלי לאחר סיום אולפן וקורסים מקצועיים למהנדסים, התחיל לעבוד בחברת הייטק ECI  כמתכנת. גם הוא פרש לגמלאות לפני מספר שנים.

מסורת משפחתית

ארצה לחלוק אודות מסורת שמתקיימת במשפחתנו. כל תינוק ותינוקת רכים שנולדים במשפחתנו נעטפים בשמיכה רקומה ומיוחדת ביום שחרורם מבית החולים. המסורת מתקיימת מזה שנים רבות ועוברת מדור לדור. הסבתות במשפחה שומרות על השמיכה באדיקות ומעבירות אותה לאימהות הטריות מתוך אמונה כי השמיכה בעלת סגולות ייחודיות המעניקות שלווה ובריאות לרכים הנולדים.

השמיכה המשפחתית

הזוית האישית

סבתא רוזיטה: הפרויקט יצר צורך לרענן זיכרונות ולעלות דברים מן העבר. ניהלתי שיחה עם אמי על פרטים שאינני זכרתי. כשעושים עבודת שורשים, נזכרים בחפצים בעלי חשיבות משפחתית, ואוספים ידע וחומר משפחתי שעשוי היה להיעלם אם לא היינו משוחחים עליו. בנוסף, הפרויקט עודד לדבר על מה שלא דיברו בעבר במשפחה בגלל הפחד מהמשטר הסובייטי. הייתי מאחלת לדור הצעיר להיות עקבי תמיד ללכת עם חלומות ולהגשים אותם, וכמובן לעשות דברים שאוהבים ולהפיק מהם תועלת מרבית.

רום הנכד המתעד: שמחתי לקחת חלק בפרויקט. זכיתי להכיר את סיפור משפחתי לפרטי פרטים. העברתי זמן איכות עם סבתי היקרה לצורך בניית הפרויקט ואיסוף המידע. אני שמח שזכיתי לתעד לדורות את הסיפור של משפחתי