מאגר סיפורי מורשת

סבתי מרים נולדה בשנת 1948 בטרודן  (תרודאנת) שבמרוקו , ולאחר מספר חודשים היא ומשפחתה עברו לקזבלנקה.

כשסבתא מרים הייתה בת שבע אמה נפטרה בהיותה בת שלושים ושש. היא ואחיה נשארו לחיות רק עם אביהם, הם היו שבע אחיות ואח אחד.

כעבור ארבע שנים נפטר גם אביהם. ולא היה להם יותר מה לעשות במרוקו ואחיה הגדול רשם אותם לתוכנית עלייה לארץ.

כעבור חודשיים הם היו על אנייה בדרך לצרפת. המסע באנייה לא היה פשוט.

כשהגיעו לצרפת לקחו אותה ואת אחיותיה הקטנות למשפחת אומנה. הם היו אצל משפחת האומנה בצרפת, כמעט שנה.

לאחר שנה, בשנת 1963, הם עלו לארץ באניה מולדת. האנייה עגנה בחיפה. ביום שלמחרת היה יום העצמאות ולקחו את העולים החדשים לטקס יום העצמאות הראשון שלהם בארץ.

לאחר מכן הם הועברו לקריית טבעון, לשלושה חודשי התאקלמות, ואחר כך הפרידו בינה לבין אחיה.

שלושה מהם הועברו לירושלים, את אחותה הקטנה העבירו לגן-פנימייה, ואת אחותה הגדולה העבירו לצריף במעברה בנוף ים.

סבתי רצתה לחיות בקיבוץ, ולהמשיך ללמוד, אך לצערה לא אפשרו לה לעשות זאת והעבירו אותה לבת ים, למשפחת אומנה.

משפחת האומנה דרשה ממנה ומכלל ילדי האומנה בבית, לצאת לעבוד ולהביא להם חלק מהכסף. היא יצאה לעבוד במספרה, וכל שבועיים נסעה לאחיות שלה בירושלים להביא להן קצת כסף ממה שהרוויחה וממה שנשאר לה.

מאוחר יותר עברה לגור עם אחותה בצריף במעברה בנוף ים לכמה חודשים. לא היה להן קל מבחינה כלכלית, אבל הן היו ביחד.

היא לא ידעה שיש לה עוד משפחה בארץ, ולאחר זמן מה נודע לה שיש לה אחות גדולה שגרה במושב והיא הלכה לבקר אותה. אחותה התעקשה שהיא תישאר לגור אתה קצת והיא הסכימה. היא נשארה לגור במושב. שם הכירה סבתא את בעלה ולאחר כמה חודשים נישאה לו וילדה שישה ילדים, הגדול מבן ילדיה נפטר בגיל 18 ממחלת הסרטן.

הם התפרנסו בעיקר מחקלאות והצליחו לבנות את חייהם למרות כל הקשיים. כיום יש להם 13 נכדים והם נהנים להעביר איתם את הזמן ולחגוג יחד חגים ואירועים.

הזוית האישית

מיכל: העבודה הייתה מהנה ונהנתי מאוד להעביר זמן עם סבתא שלי וללמודולהכיר את סיפור חייה.