מאגר סיפורי מורשת

למה קראו לי איידה?

על שם סבתא של אבא שלי. נולדתי שנתיים לפני קום המדינה להורי מזל אביסרור ויוסף קריספין, שניהם ממוצא מרוקאי (צאצאים של מגורשי ספרד).

אבא שלי היה ציוני בדם והחליט שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל יחד עם אמי ואיתי כמובן, אך העלייה לארץ באותן השנים לא הייתה חוקית ואמי סירבה להסתכן מה גם שהייתה בהיריון עם אחותי. בשל סיבה זו נאלצו להתגרש. בסופו של דבר אבא שלי לא הצליח לממש את העלייה, מכיוון שהוא נתפס על ידי השלטונות המרוקאים והחזירו אותו לעיר עם איומים שאם יעשה זאת שוב הוא יוצא להורג. רק בשנת 1956 כאשר הייתה אפשרות לעלות לארץ באופן חוקי הוא עלה עם אשתו החדשה לארץ ישראל.

אני, אחותי ואמי עלינו לארץ רק בשנת 1965.

אמי מצאה את עצמה גרושה עם תינוקת בת שנתיים ובהיריון בחודשים מתקדמים, (לקראת הסוף). למזלה הייתה לה אחות יחידה שהייתה נשואה, אך מעולם לא היו להם ילדים לכן הם אימצו באהבה את אמי, אחותי שבבטן ואותי. מאוחר יותר נולדה אחותי בבית אצל הדודים ומאז נשארנו לגור בבית שלהם יחד איתם במשך כל הילדות שלנו עד שהתבגרנו.

הגן שבו הייתי במרוקו נקרא "פופונייר" שזה בעצם פונפון. למדתי בבית הספר היסודי "סונסול". בזמן ההוא לא הייתה חטיבה אז למדתי בתיכון "אורט" -ORT. שם קיבלתי תעודת בגרות ותעודת מקצוע הנהלת חשבונות ותעודת סטנו דקטילו, שזו כתיבה מקוצרת במכונת כתיבה.

הייתה לנו ילדות מקסימה! לי ולאחותי. לא הרגשנו כלל את "האבא החסר", כי היה לנו דוד ששימש אבא חם ואוהב. היינו עטופות חום ואהבה. כמובן שמתי שהגענו לארץ האבא הביולוגי שלנו שמע זאת בדרך כלשהי והוא בא לבקר אותנו מקריית גת, עיר מגוריו, לאשדוד, העיר בה נקלטנו בארץ. מאז היחסים בינינו היו די חמים ואפילו הכרנו את המשפחה של אבא שלי, אשתו וארבע הבנות שלהם. עד היום אנחנו בקשר טוב עם הבנות למרות שאבינו נפטר לפני 20 שנה.

בשנת העלייה שלנו, שנת 1965, הכרתי והתחתנתי עם האבא של ילדיי. הבאנו לעולם שתי בנות יפות ושני בנים יפים. מהם יש לנו 12 נכדים ונכדות.

אחרי שארבעת ילדיי גדלו, עבדתי בדואר ישראל ובהנהלת חשבונות. כעת אני בפנסיה למעלה מעשור, ממשיכה לגור באשדוד, עיר יפה, גדולה, מטופחת, מפותחת ומדהימה. נהנית מאוד מחיי במיוחד עם בני משפחתי, וכעת עם נכדתי האהובה יובלי שלי.

ילדות

אני זוכרת שבילדותי בישלו על פתיליה עם מיכל נפט בימי השבוע, אך בשבתות ובימי חג הייתה פלטת שבת. פעמיים בשבוע הייתה מגיעה אלינו גויה בשביל לכבס את הכביסה בצורה ידנית כי פעם לא היו מכונות כביסה. היו לה שתי גיגיות כאשר באחת היא מכבסת עם סבון מרובע גדול ושמה את הבגד על קרש מחוספס ומשפשפת עד שהבגד נקי וסחוט ואחר כך היא הייתה מעבירה אותו (את הבגד), לגיגית מלאה במים נקיים כדי לתת שטיפה אחרונה. ואז שוב סוחטת ומעבירה לגיגית ריקה ממים ועולה לגג הבניין עם הגיגית עם הבגדים ושם היא הייתה תולה את כל מה שכיבסה, כך שוב ושוב. גג הבניין שימש לתליית כביסה של כל הדיירים.

כמעט בכל רחוב היו גם בית כנסת וגם מאפיה עם טאבון ענק שהיה מכיל את הלחמים שכל אימא בכל משפחה הייתה אופה לחם ובימי שישי בצהריים במאפיה היו מכניסים סירים של חמין. היה איש בכניסה שהיה ממספר את הסירים ולמחרת בצהריים המשפחות היו חוזרות לקחת את הסירים שבהם היה מוכן המאכל לשבת לכל המשפחות.

בתי כנסת היו מהודרים עם קדושה באוויר וכל הילדים היו מגיעים עם האבות שלהם בימי חג לבושים יפה, נקי וחגיגי. אני זוכרת בערב שמחת תורה עם יציאת חג סוכות הייתי יחד עם אחותי הצטרפנו לאבא שלנו כשביד החזקנו מקל ובראשו תפוח עץ מתובל בדבש או בסוכר חם. הייתה אווירה מאוד נחמדה בחג וזה היה אושר גדול.

כמעט בכל רחוב היה גם חמאם ושם היינו מתקלחים ואני זוכרת שאימא שלי העסיקה עוזרת גויה שהייתה משפשפת בסבון ריחני ואפילו עושה לה סוג של מסאג' בכל הגוף מהראש עד כפות הרגליים. בחמאם היו שני אגפים: אחד לנשים והשני לגברים כך שהבנות נכנסו עם האימהות והבנים עם האבות. היינו יוצאים מבריקים ואדומים מרוב החום שהיה בתוך החמאם.

לפי ההיסטוריה היהודים גורשו מספרד בשנת 1492 ומאז נדדו היהודים לכל מיני ארצות וגם ליבשות שונות. המשפחה של הוריי התמקמו במרוקו יחד עם עוד כמה עשרות אלפים. זכור לי שפעם בשבוע אמי הייתה עושה קניה גדולה בשוק הגדול לא רחוק מהבית, המוכרים כולם היו יהודים והקצב ידע מה אמי הייתה קונה לכן היא תמיד מצאה אצלו סוג של הזמנה מראש.

בילדותי היו כמה משחקים כמו חמש אבנים או קלאס או עם כדור באוויר. היה כבוד והערכה למורות/מורים למנהלות/מנהלים והיינו קמים כשהם היו נכנסים לכיתה. בקושי הסתכלנו להם בעיניים מרוב פחד. היה מועדון לילדים/נערים ונערות יהודים בלבד, למועדון קראו "דג' " שם שמענו שירים בעברית וגם רקדנו הורה, (סוג של ריקוד).

במרוקו היו זמרים יהודים מוכשרים והוריי אהבו לשמוע אותם. בבית שלנו דיברנו רוב הזמן בצרפתית כי זו השפה שלמדנו ודיברנו בבתי ספר. קזבלנקה הייתה עם הכינוי "פריז הקטנה" כי האופנה ההלבשה, ההתנהגות, השירה, והתרבות בכלל הייתה כל כולה בסגנון צרפתי. גם הערבים המרוקאים דיברו בצרפתית רהוטה, נכון שביניהם היו כאלה שדיברו בערבית, אך השפה הצרפתית שלטה בכל המדינה. בנערותי, הקשבנו למוזיקה צרפתית והיו לנו זמרים שעד היום משמיעים את השירים שלהם כמו שרל אזנבור, ג'ו דסן, ג'ק ברל, עוד ועוד. שמענו גם את הזמרים מבריטניה ולהקות כמו "הביטלס" ועוד. גם שמענו את הזמרים האיטלקים המאוד ידועים כמו בובי סולו ועוד….

הייתה לנו ילדות נעורים מאוד עשירה ומגוונת והכל בכבוד הדדי להורים, למורים, ולסביבה בכלל. ההורים שלי היו בעניינים בקשר למה מתרחש בעולם, בזמנו לא הייתה טלוויזיה, אך שמעו חדשות ברדיו.

זוגיות ומשפחה

הכרתי את אבא של ילדיי אחרי שעלינו לארץ בינואר 1965, כשאחותי עם בעלה ומשפחתו עלו יחד איתנו, ואחיו של גיסי הוא זה שהתחתנתי איתו חצי שנה לאחר מכן. הבאנו בשעה טובה ארבעה ילדים. שתי בנות ושני בנים ומהם יש לנו שניים עשר נכדים יפים ומוכשרים כולם. יש לנו גם שני נינים ונינה אחת מהנכדה הגדולה שלנו. אני מאוד קשורה לכל הנכדים והנכדות שלי. בשבילי כל אחד או אחת מהם עולם ומלואו. לכל אחד יש יופי ואופי מיוחד ואני מתחברת אליו.

באירוע משפחתי

יובלי שלי

יובלי שלי היא עוד יותר מיוחדת בעיני, היא ילדה מקסימה בכל המובנים והיא מאוד חכמה, נדיבה ומעניינת גם כשהיא מדברת וגם כשהיא מקשיבה בעניין רב. היא מאוד סקרנית אינטליגנטית ברמה של אדם מבוגר היודע דבר. על כן לא פעם קרה לנו לשוחח על דברים מאוד חשובים בין היתר על יחסי בני משפחה, עם כל המשמעות החיובית בין אחים, דודים, הורים וכל הקרובים ללבנו. היא תמיד צמאה לדעת ורוצה להיות בקרבה עם אותם היקרים לה. וזו תכונה מרשימה בעיני, כי בגיל של יובלי שלי, אחרים עדיין ילדותיים ורק משחקים מעניינים אותם יותר מאשר גם להתחבר למשפחה, לחברות/ים, לספרים שהיא קוראת אחד אחרי השני, ובכלל לחברה שבה היא נמצאת ביומיום.

ילדה מקסימה קשובה, מתחשבת ואוהבת מכל הלב. אני גאה בה. היא לא ידעה על סיפור חיי ועל ילדותי עם הוריי וכשהיא קראה בפעם הראשונה על כך היא רצתה לשמוע עוד ועוד. תוך כדי שאני נותנת לה משלים דוגמאות שכמובן היא לומדת מהם את הצדדים החיוביים ביותר שבסיפור. מפגשים אלו נותנים לי סיפוק אדיר, כי אני עם נכדתי ורק שתינו פה בתוך הסיפור המאוד מרגש בעיני.

עם נכדתי האהובה

הזוית האישית

סבתא איידה: התרשמתי שיובלי שלי נכדתי מאוד אהבה את הסיפור שלי ושל ילדותי במרוקו. היא לא שמעה לפני כן ושמחה על שהקשר הרב דורי תרם לא מעט להרגשה הנפלאה הזאת.