מאגר סיפורי מורשת

שמי תמר ממן, נולדתי במרוקו לאחר עשר שנות ציפייה של הורי.

במרוקו למדתי בגן, ובכיתות א', ב'. כאשר הייתי בת  תשע עליתי לארץ למושב ברוש ליד נתיבות. אבא שלי הרב שמעון פרץ, היה רב המושב ברוש, ולאימי קראו עזיזה. אני נקראת תמר על שם שתי סבתות שקראו להן תמר: הראשונה אמא של אבא שלי (שמעון), והשנייה אמא של אמא שלי (עזיזה). אני זוכרת מהילדות במרוקו כשהייתי קטנה, את הפחד מהערבים. הערבים גרו מסביבנו ורצו לפגוע ביהודים, ולכן היה אסור לנו לספר שאנחנו יהודים, כדי שלא יפגעו בנו.

אני זוכרת שהיה פחד שהערבים יחטפו ילדות, ולכן חיתנו את הבנות בגיל מוקדם, כדי לשמור עליהן. אמא שלי, עזיזה, שהיא סבתא רבתה של נבו, התחתנה בגיל שש עשרה. הערבים שלטו במרוקו והציקו ליהודים, המלך אהב את היהודים ושמר עליהם, אבל השנאה של הערבים הייתה כל כך גדולה, ולכן רוב היהודים עלו לארץ. היו יהודים מבוגרים שלא היה להם כוח לעלות, והם העדיפו להישאר במרוקו, ולשמור על בתי הקברות, ובתי הכנסת והם עושים זאת עד היום.

מארץ ישראל הגיעו מדי פעם שליחים, שהבריחו את הנוער לארץ ישראל. אני זוכרת שפעם דפקו לנו ערבים על הדלת, ואבא שלי כל כך פחד, עד שהחביא אותי ואת אחים שלי, בחדר פנימי והזיכרון הזה של הפחד נשאר אצלי, בעקבות המקרה הזה, ההורים שלי החליטו לעלות לארץ, ובאמת אחרי חצי שנה עלינו כל המשפחה לארץ ישראל.

תמונת מחזור מכיתה ב' במרוקו. תמר מסומנת בעיגול 

העלייה לארץ

אני זוכרת היטב את יום העלייה לארץ.  זה היה בחודש מאי, בשנת 1962, הייתי בת תשע. גרנו ליד מסגד והיו שם הרבה ערבים, פחדנו שלא יתנו לנו לעלות לארץ, ולכן עברנו דירה לעיר אחרת, מעט זמן לפני עלותנו לארץ. יום אחד באמצע הלילה, באו אנשים בשקט, השתיקו אותי ואת אחים שלי שנהיה שקטים, לא ידענו למה, כי הסתירו מאתנו את הסיבה, כדי שלא נגלה בטעות שאנחנו עולים לארץ.

כשהגיעו השליחים מארץ ישראל, התחלנו ללכת עם מזוודות, הדרך היתה ארוכה והיה לילה, עד שהגענו למשאית קטנה. המשאית הובילה אותנו לאוניה, ובה שטנו לאיטליה. חיכינו במחנה עולים בנאפולי במשך שבועיים, עד שהגיעה אוניה מארץ ישראל שקראו לה 'פלמיניה'. עם האוניה 'פלמיניה' שטנו עד לנמל חיפה.

סבתא תמר, משמאל, בצילום מהדרכון המרוקאי, מימין תמונה של האוניה פלמיניה

למרות שהייתי קטנה, זאת חוויה גדולה מאוד, שזכורה לי בצורה ברורה. במהלך העלייה אני זוכרת שהרגשתי כמו במשחק מחבואים גדול, וההורים שלי השקיעו בזה הרבה מאמץ. הם הצליחו להפוך את כל העלייה למשחק, לכן לא פחדנו. אפילו באוניה אני זוכרת שהם שיחקו איתנו. לא פחדנו בזכות ההורים שלנו ,שכל הזמן דאגו לאווירה טובה. למזלנו, כל המשפחה עלתה לארץ יחד. אבא, אמא וארבעת הילדים. בארץ- נולדו לי עוד שני אחים.

לפני חצי שנה נחתם הסכם שלום עם מרוקו, ויש שגרירות ישראלית במרוקו. אני מאוד רוצה לבקר במרוקו לראות ולהיזכר בשורשים. אבא שלי היה שם שוחט, ואני רוצה לראות ולהיזכר במקום בו עזרתי לאבא שלי לשחוט, בגלל הקורונה, הנסיעה נדחתה אבל בעזרת ה' עוד אסע. אני הכי מתגעגעת למזג האוויר ולשוק. אני זוכרת כמה אהבתי ללכת עם אמא שלי בשבתות, לטייל לנהר ולעשות פיקניק, אבל למרות הגעגועים לילדות ולנופים אין כמו ארץ ישראל. הפחד במרוקו היה גדול, וארץ ישראל היא הבית שלנו.

כשעליתי לארץ היו לי קשיי הסתגלות, בהתחלה היה לי קשה עם השפה העברית, לא הבנתי כלום אבל אבא שלי היה מלמד אותנו מהתורה בסבלנות רבה, ותוך חצי שנה, כבר למדתי עברית. השוני ממרוקו היה גדול. במרוקו היה סדר יום שונה.

היו מגיעים לבית הספר, מצחצחים שיניים בתור, ושוטפים ידיים, ורק אז נכנסים בתור מסודר לכיתה. היה אסור לדבר בכלל בכיתה, מי שדיבר הרביצו לו עם סרגל, על הידיים. בארץ קיבלו אותי יפה, והיה לי פתאום חופש וכיף. פתאום היו הפסקות, במרוקו רק למדו כל היום, והיו חוקים מאוד נוקשים שהקפידו עליהם, בארץ היה הרבה יותר חופש לילדים.

אני נזכרת באירועים מיוחדים מאותה תקופה כשהייתי בכיתה ו', פרצה מלחמת ששת הימים. אבא שלי אמר לנו לחפור שוחות ליד הבית, ובהפגזות היינו מתחבאים שם. אמא שלי רצתה שלא נבהל בשוחות, ותמיד הביאה לשוחות הפתעות ואוכל טעים. אם היינו רוצים להביא משהו מהבית, היינו מחכים להפוגות, ואבא שלי היה רץ מהר הביתה ומביא לנו. אני זוכרת שאהבתי להביא לשוחות ספרים כדי שלא יהיה לי שם משעמם. באותה תקופה קראתי המון ספרים. אבא שלי נתן לי סלוטייפ לשים על החלונות, כדי שלא ישברו, ובלילה היינו צריכים לעשות האפלה, ולכבות את כל האורות, כדי שהמטוסים של האויב לא יזהו אותנו. אחרי המלחמה כיסינו את השוחות ושתלנו דשא.

היום אני בפנסיה, אוהבת לבשל, נהנית בטיולים בארץ, עם קבוצה פעם בחודש. אני לומדת במדרשה תורנית פעם בשבוע, ועושה הרבה בייביסיטר על הנכדים.

הזווית האישית

נבו: היה לי מאוד כיף להיפגש עם סבתא, ללמוד איתה על העבר שלה ועל ילדותה. נהניתי מהשיחות איתה, נהניתי מאוד לעבוד איתה על כל המשימות, ואני מרגיש שעכשיו אני מכיר אותה יותר.

תמר: עשיתי מאמצים להגיע, אבל זה היה שווה את המאמץ, והיה לי מאוד כיף עם נבו, נהניתי מהמפגשים, ומהשיחות איתו, וזאת פעם ראשונה שעשיתי דבר כזה. ואני שמחה מאוד על כך.