מאגר סיפורי מורשת

שמי יפה סוסן, נולדתי בשנת 1952 במרוקו בעיר קזבלנקה.

נולדתי בבית החולים למרות שבאותה התקופה נולדו בבתים. אבי דוד, אמי אסתר,  שם משפחתי וקנין הורי נולדו במרוקו בקזבלנקה.

עד גיל שמונה גדלתי במרוקו, וב-1962 נסענו לצרפת עם אבא, אמא, סבא, וסבתא. זה נחשב מיוחד כיוון שחלק מהמשפחה היו מבוגרים, שהינו שם כמה חודשים ועלינו ארצה.

בקזבלנקה לא הייתי לא בגן, ולא בבית ספר, אבל הייתה לנו אומנת, והיה אב בית. האומנת גרה איתנו כי היינו עשירים. בשעות הפנאי נהגתי לשחק עם חברות.

בזמננו היה אסור להגיד שעולים לארץ ישראל, בטח ובטח עם הסבים, והסבתות המבוגרים. אבא שלי שילם המון המון כסף, כדי שיתנו לסבא וסבתא שלי לעלות איתנו ארצה.

כיוון שהיה אסור להגיד שעולים ארצה, אז אמרנו שאנחנו טסים לצרפת, לנופש והשארנו שם הכל ,לא לקחנו כלום. אבא שלי סגר את הנגרייה שלו, סגרנו את התריסים נעלנו את הבית, ויצאנו לדרך. הבית שהיה של סבתא שלי עכשיו משמש לשגרירות ארה"ב.

עליתי לארץ ממרוקו בגיל עשר, עם המשפחה שלי. בתחילה היה קושי לתקשר, בגלל שהלבוש שלנו היה שונה, ולא ידענו את השפה, אז לקח לנו קצת זמן להתרגל וללמוד. כשהגעתי לתיכון  התחברתי טוב יותר, כי ידעתי לדבר עברית.

בגיל שש עשרה הכרתי  את מיכה, הלכתי לסרט עם שלוש החברות הכי קרובות אלי, שבמקרה גם היו שכנות שלי. הלכנו  לסרט ובבית הקולנוע היה בית קפה. כשהלכנו לשתות קפה, נכנסו שלושה חיילים, ובניהם היה מיכה. זה היה קליק מידי.

בגיל שמונה עשרה הלכתי ללמוד במקום הצבא. למדתי פסיכיאטריה, אחיות מוסמכות, וכן ניהול בתי אבות. מיכה תמיד בא לבקר ולתמוך בי בזמן הלימודים. בבית ספר לאחיות, היו אסור לבנים לבוא, אבל למיכה נתנו אישור, והוא אפילו בא כששבר את הרגל שלו. אחרי כמה שנים הקמנו משפחה, ונולדו לנו ארבעה ילדים. בעוד שנה נחגוג את חתונת הזהב.

הזווית האישית

אסיף: שמחתי לפגוש את סבתא שלי במהלך השנה .המפגשים חיזקו את הקשר בנינו ולמדתי דברים חדשים, על סבתי.