מאגר סיפורי מורשת

שמי יעקב גוזלי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי רון. סיפורי יעסוק בעלייתי לארץ ישראל מחלב שבסוריה.

הייתי בן שנה וחצי כשהוריי החליטו לעלות לארץ ישראל מהעיר חלב שבסוריה. התארגנה קבוצה של נשים עם ילדיהם (ללא אבות),  האבות הגיעו כמה חודשים לפנינו כדי להכין מקום למגורים, השנה הייתה פברואר 1942. היה חורף קר עם גשם ושלג מקפיאים. מחלב נסענו לדמשק, שם התארחנו אצל הקהילה היהודית והחלה התארגנות לנסיעה לעיר ביירות שבלבנון. גם בביירות אירחה אותנו הקהילה היהודית ודאגה לכל. הקטע הכי מסוכן במסע היה לצאת מביירות לארץ ישראל. הפחד והדאגה היו שלא ניתפס על ידי משמר של המשטרה הלבנונית ונגורש חזרה לסוריה. הקהילה ארגנה יציאה עם מורה דרך (בתשלום) ועם סיפור כיסוי מוכן למקרה שניתפס. סיפור הכיסוי היה שאנו נוסעים לחתונה משפחתית בכפר קלעה, כפר צמוד לגבול ארץ ישראל. צריך היה להדגיש לאימהות לשמור על שקט ובכי מהתינוקות. וכך, בלילה חשוך בגשם שוטף וקור מקפיא, יצאנו לכפר קלעה. כעבור שעה קלה הגענו לכפר. בחושך מוחלט ובגשם סוער התחילה צעדה רגלית לכיוון הגבול של ארץ ישראל.

לקראת הבוקר הגענו לגבול ושם חיכו לנו כמה חברה (מורה הדרך הערבי עזב וחזר ללבנון). חברי הקיבוץ פיזרו את הילדים שהגיעו בין ילדי הקיבוץ, ואת האימהות פיזרו בין יתר חברי הקיבוץ. היה פחד גדול מהצבא הבריטי, כיוון שהחיילים הבריטים כל הזמן חיפשו יהודים שהגיעו בסתר ועברו את הגבול לארץ ישראל – מי שנתפס הוחזר לסוריה. לאחר שהיינו בקיבוץ כשלושה שבועות. אנשי הקיבוץ ארגנו "טיול" (כביכול) לחיפה. על המשאית עלו חברים וילדים של הקיבוץ שהתערבבו איתנו, העולים החדשים, כך שאם הבריטים היו עוצרים את המשאית לביקורת היינו יכולים להגיד שחברי הקיבוץ יצאו לטיול לחיפה ולא יזהו שמדובר במשאית עם עולים לא חוקיים. כך הגענו לחיפה שם אבי חיכה לנו וכמובן שהשמחה הייתה גדולה מאוד. לאחר מכן עלינו על האוטובוס והגענו לביתנו בתל אביב.

ולאירוע מיוחד אחר: היה זה יום שישי ה-  14.5.1948 הייתי בן שמונה. מלחמת השחרור בעיצומה בכל הארץ. באותו יום ראיתי המון אדם נוהר ברחוב נחלת בנימין לכיוון שדרות רוטשילד, אל בית מספר 16, בתל-אביב. שם היה ביתו של מאיר דיזינגוף (היום משמש הבניין מוזיאון). בבניין זה התקיימה ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. אני עם עוד חברים הלכנו בעקבות האנשים, ושהגענו ראינו שכולם מחכים בציפייה שדוד בן גוריון יכריז על הקמת מדינת ישראל. התמונה שזכורה לי מעורבת: היו ששמחו, היו שדמעו משמחה והיו שדאגו. הדאגה הייתה שכל הצבאות הערב נלחמים בנו ואנחנו מעטים במדינה צעירה (בת יום). אני זוכר את היום הזה וגאה שהייתי עד למאורע הגדול של הקמת מדינת ישראל.

הזוית האישית

רון: נהניתי לכתוב את הסיפור עם סבא שלי, אני שמח שהשתתפנו בתכנית.