מאגר סיפורי מורשת

שמי חן חג'ג', אני סטודנטית באוניברסיטה הפתוחה 2022, אני משתתפת בפרויקט תיעוד אזרחים ותיקים במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בשיתוף פעולה עם התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצי. במסגרת הפרויקט אני מתעדת את הגב' אסתר אוחנה.

אסתר אוחנה נולדה בשנת 1940 בבוז'עד, מרוקו. במהלך הדורות שם המשפחה עבר שינויים: אוהנונה התחלף לאוחנונה ואז אוחנה. שם משפחתה לפני הנישואים היה ז'נו. שם הוריה: פרחה ושלמה זנו. שפת האם שלה הייתה ערבית-מרוקאית. השלטון במרוקו בשנות ה-50 היה שלטון מונרכי. הדת הבולטת הייתה דת האסלאם, אך חיו בה גם קהילות יהודיות. אסתר עלתה לארץ בשנת 1956.

החיים במרוקו לפני העלייה לישראל

החגים במרוקו נשמרו והתקיימו בכל דור ובכל בית יהודי כגון חג הפסח, פורים, ראש השנה ועוד. לחגים הייתה חשיבות רבה בקרב יהודי מרוקו והם ראו בחגים אמצעי לשמירת המסורת ואורח החיים היהודי. בזמן החגים הייתה המשפחה מתאספת בבית הסב על מנת לחגוג יחדיו.

בזמן החיים במרוקו המשפחה הייתה שמורה, מלוכדת ומאוחדת ונחשבה לערך עליון בחיים היהודיים. משפחתה של אסתר הייתה במעמד יציב וטוב מכל הבחינות – במישור החברתי, סבה עבד בעירייה שבאותו זמן נחשבה לדבר הדומה לכנסת, בנוסף אביה של אסתר היה חבר טוב של ראש העיר ובשל כך משפחותיהם היו בקשר טוב וביקרו לעיתים רבות בימי שבת בבית משפחת ראש העיר שבידיהם סיר חמין והיו סועדים סביבו יחדיו. במישור הכלכלי, לא חסר דבר בביתם. אביה של אסתר עבד כקצב בעל שם טוב ולכן תמיד היה לו בשר טרי ומובחר על השולחן ולא חסר מזון אף פעם. השפה המדוברת בביתם הייתה השפה הערבית.

במשך החיים במרוקו ילדי המשפחה שיחקו בחוץ עם חבריהם מהקהילות היהודיות, על אף שסביבם הייתה חברה ערבית, חבריהם היו רק מהשכונות היהודיות, מלבד חברים ערבים בודדים. בתקופה אז, חיו היהודים בקהילות. חלקם חיו בשכונות יהודיות בלבד כמו דודיה וסביה של אסתר ששכונתם נקראה "מלאח", והיו כאלה שחיו בשכונות מעורבות בהן מתגוררים יהודים וערבים יחדיו, כמו משפחתה הגרעינית של אסתר. בקהילות היהודיות היו היהודים לומדים בבתי ספר יהודיים בלבד, שהכיתות חולקו לפי גילאים ובשעות הלימוד עסקו במקצועות כמו מתמטיקה, תורה וצרפתית.

השלטון במרוקו חייב את היהודים לחגוג יחד עם המוסלמים חג אחד בשנה, שבו היו עורכים שולחן גדול מחוץ לבית ועליו מניחים כלים יקרים ויפים וכיבוד מביתם, אך חיוב זה לא גרם לקצר ביחסי היהודים והערבים אלא יחסיהם היו טובים ושלווים. בביתה של אסתר לעולם לא דיברו על ארץ ישראל ולא חלמו לעלות לשם, מכיוון שהדבר נתפס כבלתי אפשרי ובלתי ניתן להשגה ולכן לא ידעו רבות על ארץ ישראל ומכיוון שלא היה עניין בכך וחשבו שיישארו במרוקו לעד.

אסתר (משמאל) עם בת דודתה. התמונה צולמה בבוז'עד שבמרוקו כשהייתה אסתר בת 15

הרקע לעלייה לארץ

ביום שבת אחד, כשאסתר הייתה בת 16,  לפתע החלו היהודים לשמוע מטוסים מעל בתיהם, פצצות נורו לעבר מגורים ומוסדות יהודים, ערבים נכנסו לבתי כנסת, רצחו שם יהודים רבים והשחיתו את בתי הכנסת על ידי הפצצות אוויריות ובחוץ נשמעו כרזות הקוראות ליהודים לא לצאת מהבתים, מאותו יום הוטל פחד איום על היהודים וההצקות מצד הערבים לא פסקו. הערבים איימו על היהודים ברחובות, הכו אותם והפחידו אותם, אפילו ילדים בני ארבע היו נותנים להם סטירות, לדבריה. בעקבות המצב הקשה משפחתה של אסתר עברה לבית הסב בשכונת היהודים ושם התגוררו יחד שלוש משפחות וזכו לשמירה מצד משטרת מרוקו, לאחר זמן מה הגיע יהודי שהבריח משפחות יהודיות לארץ ישראל ואמר לאב המשפחה שיש להם אפשרות כעת לעלות לארץ בדרך של הברחה ובסיוע המבריחים, המשפחה שמחה וחיכתה בציפייה לעלייה המדוברת.

העלייה לארץ ישראל

תחילה התבקשו לארוז את כל חפציהם, שנלקחו מהם יומיים לפני הנסיעה ונשלחו בספינה נפרדת לארץ. הם יכלו להשאיר עימם רק מזוודה אחת שבה יש ציוד חיוני ובסיסי הדרוש למשך זמן המסע. השלב הבא בתהליך העלייה היה מעבר מהעיר בוז'עד לעיר קזבלנקה שבמרוקו, שם היה מחנה סודי בו רוכזו המשפחות היהודיות שהוברחו לארץ ישראל. במחנה היו משפחות רבות וכל משפחה קיבלה חדר עם מספר מיטות לפי מספר הנפשות במשפחה, בזמן השהות במחנה אסתר הכירה את גבריאל וכעבור שלושה ימים הם התחתנו. לאחר חודש הפליגה אסתר ביחד עם גבריאל והוריו לצרפת כאשר הם נמצאים בקומה העליונה בספינה, בה רוכזו זוגות ואילו שאר משפחתה של אסתר שהתה במרתף האונייה, שבה רוכזו משפחות עם ילדים ונאלצה להתמודד עם תנאים קשים. ההפלגה ארכה ארבעה ימים, גם בצרפת הייתה חלוקה של זוגות לחוד ומשפחות עם ילדים לחוד. אסתר, גבריאל והוריו שהו בסוג של מלון ואילו משפחתה של אסתר רוכזה במחנה עם תנאי קור איומים – לא היו מים בברזים מרוב הקור, כאשר ניסו להביא מים ממקום אחר למחנה המים קפאו בדרך וסבלם היה רב. הרגע המיוחד אותו זוכרת אסתר היה הרגע בו הלכה יחד עם גבריאל בעלה לבקר את משפחתה במחנה, שבו רוכזו ושם נוכחה לתנאים הקשים שקיבלו ובכתה על כך שמשפחתה סבלה רבות, בעוד שהיא קיבלה תנאים טובים יותר ורצתה להישאר עימם, אך אביה לא נתן לה ואמר לה להמשיך במסע העלייה ביחד עם גבריאל ומשפחתו.

אסתר עם בני דודיה מצד אביה. גם תמונה זו צולמה בבוז'עד שבמרוקו

לאחר שבועיים של שהות בצרפת הודיעו להם כי בבוקר של היום הבא הם יפליגו לעבר ארץ ישראל, באותו בוקר עלתה אסתר ביחד עם משפחת בעלה לספינה בשם 'רוזלם' יחד עם  משפחות יהודיות נוספות שבה הפליגו לארץ ישראל. ההפלגה הייתה קשה לאסתר, מכיוון שהופרדה ממשפחתה שעלו לארץ חודש אחריהם בספינה בשם "אורלייה". בנוסף גבריאל ומשפחתו סבלו במהלך השיט ממחלת ים והקיאו רבות, מלבד קשיים אלו לא נתקלו בעוד קשיים במהלך ההפלגה, מכיוון שהיה להם כל מה שהזדקקו לו. הפלגה זו ארכה כשמונה ימים והם הגיעו לארץ בתאריך 24.02.1956.

ההגעה והקליטה בארץ

כאשר הגיעה ספינת העולים לארץ היא עגנה בנמל חיפה, שם הועלו שמונה משפחות למשאית שהובילה אותם "למעברות חצרים". הנסיעה במשאית התרחשה בלילה חורפי וגשום. במהלך הנסיעה עלו באסתר חששות ותהיות לגבי המשך חייהם בישראל: היכן יגורו? לאן יגיעו? כיצד יתחילו את התאקלמותם בארץ? מאיפה יגיע להם אוכל וכסף? ועוד המון חששות שהתלוו לאלו.

עם הגעתם למעברות (מעברה פירושה צריף קטן וצפוף) כל משפחה קיבלה ארגז שהכיל בתוכו לחם, מרגרינה, סוכר, חמאה, דבש, חלב ומעט כסף על מנת לעזור להם בימיהם הראשונים במדינה. זמן מה לאחר שהגיעו לארץ פרצה בארץ מלחמת סיני והם נדרשו לרדת לבורות באדמה שחפרו להם בזמן אזעקות על מנת להתגונן מההתקפות.

כעבור חודש הגיעה לארץ משפחתה של אסתר, אביה ביקש להשתכן במעברה בה בתו שוכנה, אך היהודים שהיו אחראים להעבירם הלאה מהנמל שיקרו להם ומסרו להם מידע שגוי, שהם מועברים למעברות בדימונה, שמרחקם עשר דקות הליכה ממעברות חצרים, בטענה שהמעברות בדימונה מותאמות יותר למשפחות עם ילדים, אך בפועל המרחק בין המעברות דרש נסיעה באוטובוס וכלל לא היה קרוב כמו שתיארו אותם אנשים. יום לאחר הגעתם למעברה בדימונה נסעו אסתר וגבריאל לראותם ולהביאם לביתם על מנת לחגוג יחדיו את חג הפסח.

במעברות התחברו אסתר ובעלה עם שאר המשפחות ששוכנו לידם ויצרו יחדיו חיי חברה נפלאים. במהלך השנה הראשונה במעברות קיבלה כל משפחה תלושי מזון ובתום תקופה זו גבריאל ושאר אנשי המעברה התפרנסו מעבודה בקרן קיימת לישראל או מנגרות, אך הבעיה הייתה שלכל אדם אפשרו לעבוד רק שבועיים בחודש, דבר שלא אפשר חיים נורמליים, מכיוון שלא הצליחו להרוויח מספיק כסף על מנת להתקיים ולכן נאלץ גבריאל למכור בכל יום חמישי חפץ שווה ערך שהביא עימו ממרוקו וכך קנו מצרכים לשבת. עם הזמן גבריאל הבין שדרך זו אינה דרך שאפשר להמשיך להתקיים בה ולכן עזב עבודות אלו והפך להיות עצמאי, הוא פתח דוכן בו מכר בגדים. אסתר רצתה לקחת חלק בפרנסת המשפחה וקיבלה הצעה מכובדת לעבוד כתופרת, אך גבריאל העדיף שתישאר בבית מכיוון שדאג לה.

החיים במעברות ארכו כשלוש שנים ולאחר מכן החלו המשפחות להתגורר בבתים רגילים. בשנת 1968, כאשר פרצה מלחמת ששת הימים, נלחם גבריאל בארגון הג"א ואסתר נשארה לבדה בבית עם הילדים במהלך היום, ותחושות של פחד ואי ודאות ליוו אותה.

המסורת היהודית של לימוד התורה ושמירת המצוות לא פסקה גם בחיים בארץ. גבריאל הקפיד ללמוד תורה ישירות כשחזר מעבודתו ובביתם תמיד נשמרו המצוות והמנהגים והתנהל אורח חיים דתי ויהודי כמסורת האבות.

מגש זכוכית שהביאה אסתר ממרוקו, זהו הפריט היחידי שנשאר עד היום מבין שאר הפריטים שהביאה בזמן העלייה

לעולים ממרוקו אמנם לא היה חלק ישיר בתקומת המדינה אך עבודתם בקרן קיימת תרמה לפיתוח הארץ בכך ששתלו עצים רבים וסייעו בפיתוח החקלאות במדינה.

הזוית האישית

חן הסטודנטית המתעדת: הזכות שניתנה לי במסגרת פרויקט זה לראיין את הגב' אסתר אוחנה הינה זכות גדולה, זכיתי להכיר ולראיין אישה חכמה ומדהימה, שחוותה אתגרים רבים עד שזכתה לעלות לארץ ישראל, הגב' אסתר עשירה בזיכרונות וחוויות מתקופת ילודתה ובגרותה.

היא עברה כברת דרך והוכיחה את נאמנותה למשפחתה ורק ביום בו זכתה להתאחד ולחגוג יחד עם משפחתה ומשפחת בעלה את חג הפסח הראשון בארץ ישראל, היא הייתה מסופקת ומאושרת. התרשמתי שמשפחתה של אסתר הינה משפחה מדהימה שהקימה שורשים לתפארת, משפחה שעשתה הרבה חיל מאז ועד היום, משפחה שומרת מצוות ועושה חסדים בסתר.

במהלך הריאיון בביתה של הגב' אסתר אוחנה ראיתי תמונות רבות וכששאלתי בדבר התמונות סיפרה בצניעות, שכאשר השתקעו בארץ ישראל, אסתר שתבדל לחיים ארוכים ובעלה גבריאל ז"ל, התנדבו לטפל במשפחות אומנה, הם אימצו את ילדי המשפחות כאילו היו ילדיהם ולא החסירו מהם דבר, לראייה לכך הם שומרים עמה על קשר חם עד היום ומוקירים לה תודה על טיפולה המסור לאורך שנים רבות.

אילו הייתי בוועדה לבחירת מועמדים להדלקת משואות הייתי בוחרת באסתר המדהימה. אני מאחלת לה בריאות איתנה ואריכות ימים.