מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1932, כיום אני בן 83. אני נשוי כבר 60 שנה לאשתי, אותה הכרתי במחנה עולים בישראל.

 

נולדתי בלוב בעיר שנקראת בנגזי באוקטובר 1943. בנגזי נמצאת בצפון אפריקה. בנגזי נכבשה 5 פעמים, הטורקים שלטו בה במשך זמן רב ואחר כך נכבשה על ידי הגרמנים. בזמן כיבוש בנגזי התושבים ספגו שלושה ימי סבל, רציחות וגניבות. בשלב הראשון החליטו לפנות את כל היהודים מבנגזי, הם העבירו אותם למחנות ריכוז בטריפולי, מחנה זה היה מחנה הריכוז המרכזי. הם היו במחנה ריכוז שנה וחודשיים. בתוך המחנה היו קרוב ל-2000  איש ובמשך שנה יותר מ- 560 איש מתו מרעב וממחלות, בעיקר מחלת הטיפוס שבאותה תקופה היו סיכויים קלושים להחלים ממנה. 

 

באותה תקופה לא היו כבישים ומכוניות ולכן לא הייתה אפשרות לצאת מהמחנה והיינו חייבים להישאר במחנה הריכוז. הבריטים רצו לעזור לנו בכך שהביאו יותר אוכל ממה שהיה במחנה. באוקטובר הצלחנו לצאת ממחנה הריכוז אבל לא יכולנו לחזור לעיר בנגזי.

 

כשחזרנו לבנגזי הוקם בית ספר יהודי בו למדנו את כל המקצועות, כי בבתי הספר הקודמים לא לימדו את היהודים, מאוחר יותר סגרו את בתי הספר, לכן היהודים נאלצו ללמוד רק תלמוד ותורה. אנשים רבים חשבו רבות איך לחזור לארץ ישראל, רובם היו בוגרי התלמוד.

 

אני רציתי לעלות ארצה אבל לא היה לי את הסרטיפיקט, אישור מיוחד שנותן לצאת לארץ ישראל, הייתי צעיר מאד ולכן לא נתנו לי את האישור הדרוש לעלייה לארץ.

 

בסוף שנת 1946 עגנה האנייה "עליזה". האנייה לקחה דברים של הבריטים. דודי הזמין את האמריקאים לשהות אצלו בבית ובנוסף הוא הזמין אותי כי ידעתי עברית, אחד האנשים הזמין אותי לעלות ארצה אבל הוריי לא הסכימו לי, ניסיתי פעמיים אך ללא הצלחה. בפעם השלישית הייתה הזדמנות לכול היהודים לעלות לארץ ישראל אבל באותו זמן ערבים שלטו במקום ולא הרשו לנו לצאת.

 

בינואר 1949 הייתה עלייה לארץ ישראל של עשרה אנשים ואני הייתי אחד מהם, ניתנה הזדמנות רק לחמישה אנשים לשוט באנייה ואילו החמישה האחרים נשארו, הייתי צריך לדאוג לעצמי כדי לא להישאר וככה עשיתי אני וחבריי הנוספים עלינו על אנייה נוספת וככה הגעתי ארצה. הוריי עלו ארצה שנה אחרי כי בשנת 1950 התחילו העליות מלוב. הלכתי לחפש את הוריי במחנה עולים ושם מצאתי אותם. לא היו לאנשים מקומות ללון אז שיכנו שם עולים שחלקם ישבו שנים בתנאים האלה. זה היה מחנה בחיפה ובמקומות רבים היו מעברות ששם פיזרו את העולים. 

 

כול אלה שבאו לארץ ישראל היו בערך בני 16, רצינו להתגייס אבל לא הרשו לנו כי מותר להתגייס מגיל 17, אבל מצאנו דרך, זייפנו את שנת הלידה שלנו והקדמנו אותה בשנה וככה התגייסנו. בבסיס הראשון עברנו טירונות ראשונה ושם למדנו איך לתפעל את הנשק הראשון, הרובה הצ'כי היה הרובה שהשתמשנו בו והמחסנית שלו הייתה קטנה, מתאימה ל-5 כדורים. פעם זה היה נחשב לנשק הכי טוב.

 

אחרי 5 ימים של אימונים בנשק פזרו אותנו ביחידות ואני הגעתי לנח"ל, הנח"ל היה בפרדס חנה. בחודש אפריל 1949 נחתם הסכם עם ירדן, במסגרת ההסכם שנחתם נעשו יישורי גבולות, ואז בכביש ואדי ערה, כביש שהיה בשליטת ישראל, הביאו 2 או 3 משאיות משוריינות. שמו 2 פלטות ברזל כדי שלא יפגעו בנהג, על כל משאית היו 4 חיילים ואני הייתי על אחת המשאיות האלה, היינו בעפולה ואז עברנו לפרדס חנה, בדקנו שלא היה שם מוקשים. אחר כך פתחנו את הכביש לתנועה חופשית. בצבא השתתפתי כמעט בכל מלחמות ישראל עד מלחמת לבנון השנייה. אני הייתי מפקד גדוד רפואה במלחמת הכיפורים. בבית הכנסת היו תרופות לאספקה אבל היינו חייבים להחליף את התרופות כל כמה זמן שלא יתקלקלו, הגדוד שלי היה הטוב ביותר מבחינת רפואה.

כדי להשיג את התרופות האלה היו חייבים ללכת לבית המרקחת ללוחמה כימית.

כדי לקצר את הזמן בין הפציעה לבין הטיפול המקצועי, בנו את יחידות התנועה שנעות כדי לטפל בפצועים. היו כמה פלוגות ראשית שיכלו להתקדם עד לחזית, כדי לתת עזרה רפואית.

 

במסגרת שירותי בצבא קיבלנו הודעה שבצבא האמריקאי היה חדר ניתוח שבו הייתה מכלית המשמשת כחדר ניתוח נקי ויותר טוב מאשר חדר ניתוח בשדה פתוח, רצינו לבדוק את חדר הניתוח אבל לא קיבלנו אישור לכך.

 

שאלתי את מפקד הגדוד כמה זמן לוקח לפרוק את הציוד במחסן והוא אמר 6 ימים. במלחמת יום כיפור קראו לי למחסני החירום במחסן, כול אנשי הגדוד הם אנשי מילואים, כל הגדוד היה על המשאיות עם האמבולנסים שלו. 60 כלי רכב תפסו קרוב לשישה קילומטרים. היה לנו מכשיר קשר אחד כדי לתקשר עם המפקדים. 

 

התחלנו לזוז לסיני בלי מכשירי קשר, וקלטנו נפגעים. פתחנו את חדר הניתוח לנפגעים. דרשו ממני פלוגה אז העברתי ושם הייתה תעלה שצריך לעבור. את הפלוגה שמנו מתחת לגשר, היה שם טייס מצרי שנפגע בראש וכל מי שהיה שם כולל הטייס מת. אחרי שסיימתי להציב את הפלוגה, בדרך היינו בנחל סיני וראינו שם חייל מנופף לעזרה והוא אמר שיש לו חייל פצוע  קשה שנפגע באגן, אבל הוא אמר שהוא לא נפרד מחבריו, בדרך למזלנו הייתה עזרה רפואית והוא ניצל.

 

בסוף המלחמה היו כ-3400 נפגעים, מתוכם כ-780 נהרגו, כ-2590 נפצעו ו-15 חיילים נפלו בשבי. ישראל כבשה מידי סוריה את רמת הגולן וחלק מרכס החרמון, כבשה מידי ירדן את שטחי יהודה ושומרון, כולל מזרח ירושלים והעיר העתיקה וכבשה מידי מצרים את חצי האי סיני, מיצרי טיראן ורצועת עזה.

 

תשע"ה 2015