מאגר סיפורי מורשת

שמי רונה פדוביץ והשתתפתי השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי גדעון פדוביץ שמספר על אמו ברוריה, סבתא רבתא שלי על משפחתה ובמיוחד על אביה דניאל גלזמן.

סבתא רבתא ברוריה נולדה בשנת 1908, ילידת הארץ. היא נולדה בפתח תקווה, אביה של ברוריה שמו היה דניאל כלומר סבא של סבא שלי.

הסיפור מתחיל בשנת 1880 כשהיו פרעות על יהודי אוקראינה, משפחתנו גרה אז בעיר אודסה שבאוקראינה, אודסה הייתה נחשבת לעיר מאוד גדולה ומודרנית ושם נוצרה חברת נוער יהודית די גדולה (שבניהם דניאל סבא של סבא שלי) שהחליטו לעלות לארץ ישראל שקראו לה אז פלסטינה. הם רצו לעלות לארץ משתי סיבות:

א. הם היו חובבי ציון וחלומם היה לעלות לארץ ישראל.

ב. הם פחדו שיהיה עוד פעם פוגרום ויקרו עוד אסונות ליהודים.

בשנת 1905 הם עלו על אונייה באודסה ששטה דרך הים השחור אל הים התיכון, משם שטה ליפו וביפו אין נמל של מים עמוקים, לכן אי אפשר היה לעגון אז הם ירדו אל סירות ושטו אל החוף וכך עלו לארץ.

דניאל עבר לגור בפתח תקווה שם קנה פרדס, דניאל נחשב לאחד ממייסדי פתח תקווה למרות שהעיר נוסדה 20 שנה לפניו. בזמנו הטורקים שלטו בארץ, הטורקים שלטו בארץ 399 שנים עד 1919 כאשר גנרל אלנבי כבש את הארץ מידי הטורקים. כיום יש כמעט בכל עיר בישראל רחוב אלנבי על שמו.

לאחר זמן מה חזר, דניאל לאודסה, כדי להביא את שאר המשפחה: אשתו ושלושת בניו, בשנת 1908 הם עלו יחדיו אל הארץ.

אהבתו של דניאל גלזמן לארץ ישראל

כשהגיעו דניאל הלך לבדוק מה עם הפרדס שקנה לפני שעלה עם משפחתו והתברר שבגלל שחזר לאודסה ולא שילם מיסים אז המועצה מכרה את הפרדס לאנשים אחרים. דניאל לא איבד תקווה ועסק בעבודות אחרות, לדוגמא היה נוסע למצריים ומקרין סרטים חינוכיים וכו'.

בשנת 1908 נולדה סבתא רבתא שלי ברוריה שהייתה אישה נהדרת ועשתה הכל עבור כולם ולעצמה שום דבר, הם גרו בפתח תקווה והעוני בארץ היה מחריד, היה רעב והמצב הכלכלי היה קשה ביותר לא היה מספיק אוכל ולא היה שום דבר, היו אז אנשים עם יותר ואנשים עם פחות למשל, כשסבתא רבתא ברוריה הייתה בגן ילדים אז דיברו רוסית ואחד הילדים אמר: אני קיבלתי כריך עם ריבה וריבה ברוסית זה דג וסבתא ברוריה אמרה גם אני קיבלתי כריך עם ריבה והיא התכוונה ריבה בעברית.

לאחר זמן מה פרצה מלחמת העולם הראשונה וזו הייתה צרה גדולה, הטורקים שלטו בארץ ולא נתנו לבנות ולא נתנו שום דבר והם הוציאו חוק שמגיל מסוים חייבים להתגייס לצבא הטורקי אלא אם כן עוזבים את הארץ אז דניאל העדיף לעשות זאת מפני שהייתה לו משפחה וילדים.

עקב המצב הוא חזר עם המשפחה להוריו באודסה באנייה ונשאר שם ימים אחדים עד שקיבל מכתב שבו היה כתוב שהוא חייב להתגייס לצבא הרוסי. אז בוקר אחד הוא לקח את כל המשפחה ברכבת הטראנס סיבירית שם נסעו חודש ימים, כדי להגיע לחרבין כי ממרחק כזה לא גייסו חיילים. באחד מהימים יצאו שני בניו של דניאל כדי להביא מים לתה, הרכבת לא עצרה והחלה לנסוע בלעדיהם כולם מאוד דאגו ואחרי חצי שעה הם הגיעו לקרון הנכון כי הצליחו לתפוס את הקרון האחרון ולקח הרבה זמן להגיע מקרון לקרון. הם נסעו ונסעו עד שהגיעו לחרבין שהייתה עיר בסין, אבל דיברו בה רוסית, מפני שהיו שם הרבה מאוד אנשים שהם תיירים והם דיברו רוסית וכך סבתא ברוריה למדה קצת סינית.

דניאל ואביו עסקו בבניית צעצועים מבדיל, ודניאל היה במאי והיה עושה הצגות, אבל זה לא הספיק אז הבנים החלו לעבוד במפעלים סינים גדולים. המצב היה קשה מאוד והיו מחלות כמו למשל מחלת החולירע. אנשים היו עובדים בשביל לחיות למרות שהיו חולים ואנשים פשוט היו מתים.

כדי לתקשר בין תחנות רחוקות אז היה דבר שנקרא אז טלגרף, שהיה סוג של מורס כזה עם קוים ונקודות ובצד השני צריכים לפענח את השיחה ואז הציעו לדניאל לנסוע לקנדה כי בפלסטינה אין כלום. הוא היה מעט מאוד זמן בקנדה ושוב חזר לעיר חרבין שבסין לשנתיים בערך. שם ברוריה למדה בבית ספר אנגלי. בכל תקופה זו דניאל  לא הפסיק לחשוב על דבר אחד – על ארץ ישראל. בשנת 1910, דניאל החליט לעלות שוב לארץ ישראל והקהילה התייחסה אליו כאל העולה החדש הראשון מסין מהעיר חרבין לארץ.

הקהילה נתנה לו תעודה כזו על זה שאזר אומץ ועלה לארץ בפעם השלישית. הם נסעו ברכבת עד הונג קונג ומשם הם עלו על אנייה יפנית גדולה שקראו לה סג'וקו מארו והאנייה בדרך התקלקלה אז המלחים לקחו לוח עץ גדול וכל הנוסעים החליקו מהאנייה שהתקלקלה לאנייה קטנה יותר ונמוכה. לאחר מכן הם שטו מהאנייה להודו.

בהודו הוא קנה כל מיני דברים יפים ושני קופים בתקווה להקים ספארי קטן. מהודו הם עלו שוב על אנייה לארץ ישראל ועברו בתעלת סואץ והגיעו לפורט סעיד, שם פתאום התברר שכל הכסף שהיה איתם לא היה שווה דבר, זאת עקב המהפכה הקומוניסטית שגרמה לירידת ערך הכסף שהיה בצורת שטרות, 40 אלף רובל שהיה סכום גדול מאד במקור.

תוך זמן קצר יהודי ממוצא עיראקי ששמו היה בבלי, קנה להם כרטיסים לאנייה אחרת שלקחה אותם דרך תעלת סואץ אל הים התיכון אל נמל יפו, כפי שכבר סיפרנו אינו נמל של מים עמוקים ולכן הם שטו בסירות משוטים אל החופים של יפו. הם גרו ביפו ואחרי זה הם החלו לבנות את תל אביב, בשנת 1919, עברו לגור בשכונת נווה צדק שבתל אביב שנוסדה הרבה לפני הקמת תל אביב. לאחר זמן מה התברר שחייבים לעזוב ולעבור לשכונת אוהלים ברחוב אלנבי פינת יהודה הלוי בדרום תל אביב.

לאחר מכן פרצה מגפת דבר ומחלת החולירע ובזמנו לא היו תרופות ולא יכלו לרפא את החולים, אז כדי לא להדבק דניאל והמשפחה ברחו משם מיד למקום שהם קנו, אבל לא היה שם כלום אז הם לקחו קרשים ושקי יוטה ובנו להם סוג של סוכה. לא היו מים אז הסבתא הלכה עם דליים כל פעם הייתה מביאה מים מבאר של ערבי ושהשקתה את העצים בפרדס שגדל בסמוך. הערבי ראה שכל פעם באים אנשים לקחת מים והבין שיכולה להיות לו הכנסהטובה מזה, אז כל פעם הוא דרש כסף על המים, אבל לא היה להם כסף לשלם, אז גם לא היו להם מים. זו הייתה תקופה מאוד קשה כי היו שם עכברים, נחשים, עקרבים ותנים שייללו. לאחר זמן מה דניאל הצליח לרכוש בעזרת אחיו מכונת קולנוע, אבל בלי קול קראו לזה ראינוע ואיתה הוא נסע ברכבת  והיה מראה סרטים חינוכיים ומעבודה זו הרוויח קצת כסף, אז הם יכלו לבנות בית נורמאלי.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתה סכנה והיהודים פחדו מאוד שהגרמנים יפלשו לארץ ויהרגו אותם ואז האנגלים הגנו על היהודים וכך הסכנה הזו הוסרה מהם. לאחר זמן מה החלו בעיות עם האנגלים כי הם לא נתנו סרטיפיקטים כלומר הם לא נתנו אישורים לעלות לארץ החלו לעצור יהודים והחלו סיפורי המעפילים.

בשנת 1947 התחילו הצרות לגדול עם הערבים, שהפגיזו כל הזמן את הישובים היהודים והאנגלים עדיין לא אישרו כניסה לארץ. הארגונים היהודים והמחתרות פנו לסבא פביאן (אבא של סבא שלי) וביקשו ממנו להכין חומר נפץ עבורם, הוא הצליח ויצר חומר נפץ חזק במיוחד וזו אחת הסיבות שהאנגלים יצאו מהארץ. עבור סבא פביאן זה היה מאוד מסוכן כי אם האנגלים היו תופסים אותו הם היו תולים אותו מייד.

זמן קצר לאחר מכן הייתה מלחמת העצמאות ומדינת ישראל הוקמה!

הזוית האישית

רונה: אני מאוד נהנתי ולמדתי המון דברים על המשפחה שלי וכמה החלטות יכולות להשפיע על חייו של בן אדם ומשפחתו